בגידה בחיילים שלנו

אשתו בכתה לו בלילות. היא אמרה שהיא יודעת שזה חשוב, וזו מלחמה קיומית. אבל קשה לה. היא לא נרדמת מהפחד עליו. ובבוקר, כשהילדות שואלות איפה אבא, והאם "המחבלים לא הרגו אותו" - היא לא יודעת מה לענות. היא מבקשת רק דבר אחד: "אם מחבל מזיז אצבע לכיוון שלך - אתה יורה. תחזור הביתה חי". והוא הבטיח.

ובחדר אחר, רחוק מהחזית, ישבה הפצ"רית. בלי לשמוע את היריות, בלי להריח את האבק, בלי לראות את הדמעות של הילדות. שם, בין קירות משרדיים, נולדה ההחלטה "לתפור את האירוע". ומשם דלפה לעולם עלילת דם - ערוכה, מעוותת, מדויקת להדהוד בינלאומי.

החיילים עוד לא הספיקו להוריד את האפוד, וכבר אזקו אותם כאילו היו מחבלים. במקום מדליה - כתב חשד. במקום תודה - חקירה. במקום גב של מערכת - סכין בגב. וכשבאנו לעמוד לצידם, להזכיר שיש להם מדינה מאחוריהם - אותה מערכת שבגדה בהם ניסתה גם להפוך אותנו לנאשמים.

זה לא רק עוול משפטי - זו בגידה מוסרית. בגידה באלה שנשבעו להגן על כולנו, ונשפטים בידי אלה ששכחו מי האויב ומי הלוחם. הנזק לא היה רק לחיילים - אלא למדינת ישראל כולה.
האמון נשבר. והשאלה שהדהדה בליבו של כל לוחם מאז - האם המדינה שלי עוד מאחוריי?

שנים אנחנו טוענים שמערכת המשפט בישראל איבדה את הדרך והיא עומדת לא פעם לצד הטרור. שהיא לא מאפשרת לנבחרי הציבור לממש את המדיניות שלשמה הם נבחרו. כל הרפורמה המשפטית נועדה לתקן את העיוות הזה. ידענו שהם תופרים תיקים, עושים האזנות סתר - אבל לא דמיינו שהם יעזו לעמוד לצד אנסים, שורפי תינוקות ועורפי ראשי יהודים בליבה של המלחמה.

ההוצאה של הפצ"רית לחופשה היא לא סוף הסיפור. כל מי שנתן יד לעלילת הדם הזו, כל מי ששיבש הליך משפטי ופגע בלוחמי צה"ל - צריך לתת את הדין. לא בתקשורת - בכלא!! אבל גם תיקון המערכת המשפטית הוא החובה שלנו כנציגי העם והחיילים.