חוק הפטור, מתקווה לאכזבה מתמשכת

השאלה המרכזית שצריכה לעלות סביב טיוטת החוק אותה מתכוון לקדם י"ור ועדת חו"ב ח"כ בועז ביסמוט צריכה להיות אחת בלבד, האם החוק יביא לשינוי המיוחל או שלא ישנה דבר? ההתמקדות בעיקר מתחייבת גם בשל הרעשים הפוליטיים שעולים מתוך אופן הצגת החוק "השתמטות", "פטור", "גיוס". אלא מייצגים בעיקר פוזיציות פוליטיות ופחות את שאלת היסוד.

עשרות שנים בהן התקיימו דיונים, ועדות, טיוטת הצעה, פרשנויות באולפן וטריקים פוליטיים, לא הצליחו להביא לשינוי המיוחל בסוגיית גיוס החרדים לצבא. גם מי שסברו וקיוו לאחר טבח שבעה באוקטובר שמשהו ישתנה, שכמות החללים וההלם יצליחו להזיז את לוחות הלב וההגיון שטרם הצליחו אחרים, שאולי סוגיית העומס על המילואים והרוח העוטפת תצליח לחלחל ולמצוא יד מושטת, אולי ההבנה המשותפת של אתגרי הביטחון.

אחרים הסתכלו בעינים בורקות על מאות נשים דתיות שבעבר בחרו בשירות לאומי ושהמלחמה גרמה להן להתגייס לצה"ל ולתרום, כך גם בעלי פטורים הן מפאת גיל, הן בשל מצב רפואי בעבר והן בגלל הכשרות לא רלוונטיות. גם חרדים שלא יכלו לעמוד מהצד ביקשו והתגייסו לשלב ב' והם תורמים היום למאמץ הלאומי והעניקו זיק של תקווה. אולם יש להודות בכאב כי המנהיגות הציבורית החרדית לא הפנימה את מה שחלקים גדולים בציבור הבינו, שעת הצורך חייבת לפגוש שעת רצון.

בשנת 2018 כשהיה אביגדור ליברמן שר הביטחון תחת רה"מ בינימין נתניהו התנהל בקואליציה עימות משמועתי סביב "חוק הגיוס", ליברמן, מתוך הבנה שצה"ל הוא הגורם המקצועי בהגדרת צרכי הביטחון של מדינת ישראל התעקש אז לקבל אך ורק מתווה שתציג מערכת הביטחון, והחרדים מצידם איימו שלא להעביר תקציב. בנובמבר אותה שנה כשהקבינט החליט לעצור את ההתקפות על הרצועה הודיע ליברמן על התפטרותו.

ההתפטרות עצרה מסע חשאי שקיים אז ליברמן אצל חצרות האדמורים, בכך ניסה לייצר ציר עוקף להנהגה הפוליטית. חיפוש קצר מלמד על פגישות שקיים עם הרב קניבסקי זצ"ל ב-2009, עם רבי שמואל אויערבך זצ"ל בשנת 2013 ובשנת 2017 עם האדמו"ר רבי שלמה בוסו. היו עוד פגישות רבות שלא זכו לפרסום. ליברמן לא פעם התגאה "אני הפוליטיקאי שנפגש עם הכי הרבה רבנים. בכל אחד מהמפגשים עלו נושאים פוליטיים ועלה נושא הגיוס.

מורחים את הזמן

התקווה הייתה ששר הביטחון יצליח לשכנע את ראשי החרדים בצורך להתגייס. בשיחות אז היו מנהיגים שגילו בקיאות באתגרים הביטחוניים, חלקם הביעו מוכנות לצעד בכיוון אבל גם הם מרגע שנכנסו שיקולים פוליטיים נסוגו, איתם נסוגה גם התקווה שדברים ישתנו. שנות הדיבורים לפני ומאחורי הקלעים לא הביאו לנקודת מפנה אלא הובילו למשיכת זמן. הנתונים בלשכת הגיוס כמעט ולא משתנים שנים ארוכות מידי.

לאחרונה נתמנתי לפקד על נפה בפיקוד העורף, כקצין בדרגת אל"ם אני נמצא על צומת מרכזית שבין הפעלת הכוח לבניין הכוח. מצד אחד צריך לקחת את כוח האדם הקיים ולייצר ממנו את המענים לאתגרי השעה, מצד שני עליי לבנות ולהכשיר את כוח האדם שירכיב בעתיד את הנפה. החשיפה בתפקיד מלמדת אותי עד כמה אנחנו חסרים אנשים, עד כמה חשובה וקריטית התגייסותם של אלה שנמנעים משירות צבאי בעת הזו.

אני יודע ומכיר היטב את המורכבויות, את האתגרים השונים שנובעים מאורח חיים שונה, הפסיפס של החברה הישראלית הוא לא פשוט לעיכול. עם זאת חייבת לצוף שאלה עקרונית, האם כל המגזרים צריכים להיות שותפים לנשיאה בנטל? תשובתי היא שבוודאי. מתוך הנחה זו עולה הצורך בעיני לייצר שיח עם כלל הקבוצות, כולל החרדים. במערכת הפוליטית כבר למדנו שלא כל האינטרסים טהורים, לא הכל נקי מול אותה שאלה עקרונית ולכן אי-אפשר לצפות ממנה להביא בשורה בעניין.

בעבר, בשנות ה-90 האמנתי שדווקא ההנהגה הפוליטית החרדית תהיה קשובה ותייצר מענה ראוי לגיוס ולשמירה על זהותם ותרבותם של המתגייסים. המציאות טפחה על פני ובעיקר התנפצה בפניה של החברה הישראלית. כאדם דתי ואדם מאמין אני רואה בלימוד התורה ערך בעל חשיבות עליונה, אולם מלחמת ' חרבות ברזל' הציפה ביתר שאת את הצורך בכך שכל קבוצה בחברה שלנו תכנס מתחת לאלונקה, שתהיה שותפה אמיתית במאמץ הארוך והסיזיפי לשמר לעצמנו את היכולת לקיים מדינה יהודית עצמאית.

כאשר המספרים מול העיניים, ומספר הפצועים בקרב חיילי צה"ל גבוה כל כך בשל המלחמה המתמשכת קיוותי כקצין בצה"ל שבוחר להמשיך להתנדב למרות הגיל ומספר הילדים, כאב לחמישה ילדים מגויסים ובת נוספת שמתגייסת בקרוב וכשכן למגויסים, שמשהו ישתנה ושהחברה החרדית שידועה ברוח ההתנדבות והערבות ההדדית שלה תכנס תחת האלונקה. דווקא מתוך אלה, מתוך הערכים היהודיים של 'לא תעמוד על דם רעך׳, קיוותי. התקווה הזו, על-רקע ההצהרות הפוליטיות ששוב מערערות את המערכת הפוליטית באותה סוגיית גיוס, על-רקע ההפגנות כנגד המעצרים והטיוטה שנוסחה בצורה כזו המלמדת ששוב אנו בעיקר מורחים את הזמן, התקווה הזו, כמעט נמוגה.

אני נוטה כמעט תמיד לקיים שיח, אולם שיח שכזה התקיים והתנפץ. נדמה שהגיעה השעה. מדינת ישראל זקוקה לאומץ מנהיגותי שיחתוך ויקבע כי גם על החרדים לשאת בנטל. תם עידן השיח, הוא לא הוליד דבר. יש צורך בחיילים, יש צורך בהכשרות, יש צורך בלייצר תקווה אחרי שנים ארוכות של אכזבה. אם ראשי הישיבות באמת דואגים לעולמה של תורה, לקיומם של הישיבות להמשכיות מפעל התורה האדיר שהוקם בארץ ישראל אחרי חורבן השואה יש לדאוג שיהיו מספיק חיילים לשמור על גבולות ארצנו. הצבא זקוק לעוד חיילים בכדי לשמור על התורה והארץ.