הפתרון בתיק נתניהו נמצא בידיו של רה"מ

הגיע הזמן לומר זאת באומץ ובבהירות, בלי קיצורי דרך ובלי משחקי מילים - המשפט המתנהל בעניינו של ראש הממשלה גוזל שנים ארוכות, שואב אנרגיה לאומית, מבזבז משאבים ציבוריים יקרים, ובעיקר שוחק את הזיכרון הקולקטיבי עד שהעובדות עצמן הולכות ומיטשטשות, לא מפני שאין אמת, אלא מפני שהעומס כבד מדי על הציבור כולו.

ככל שהזמן חולף, האנשים מתעייפים, העמדות מתפצלות, המחנות מתקבעים, והדיון מפסיק להיות ענייני והופך לרגשי, שבטי, מתגונן, כזה שאינו מחפש צדק אלא הישרדות תודעתית.

אך כאן אין מדובר רק במשפט פלילי, ואין זו רק שאלה של ראיות, עדים או פרוצדורות משפטיות. מדובר בראש ובראשונה במוסר, ומוסר הוא ערך עליון כאשר מדובר במי שעומד בראש מדינה, במי שאוחז בהגה ההנהגה ומעצב נורמות לדורות הבאים.

כאשר יש ספק, אין ספק, נאמר כבר לא פעם, ובצדק ולכן, הבקשה לביטול, לסיום או לעצירת המשפט אינה יכולה להמשיך להישמע מפי מקורבים, תומכים, עורכי דין או פוליטיקאים עייפים מן המאבק. היא חייבת לבוא ממקום אחר, עמוק יותר, נקי יותר, מן המנהיג עצמו.

אני מסכימה עם יואב יצחק המכובד כי יש לסיים את הפרשה הזו, אך לא בכל מחיר ולא בכל דרך, וזאת למה? למען שמירה לדורות על רוח האדם, על אמון הציבור, על המשמעות של הנהגה אחראית, הסיום חייב להיות מוסרי ולא רק טכני, ערכי ולא רק משפטי.

מר נתניהו הוא היחיד שיכול לומר זאת באמת - די שחררו אותי עייפתי עשיתי רבות למען המדינה, גם אם לא תמיד בדרך הנכונה. טעיתי, נכשלתי לא פעם, אני מתנצל, וכעת אצעד לדרכי!!! לא כבריחה מן האמת, אלא כאקט של אחריות. לא כהודאה משפטית, אלא כהכרעה מוסרית. כך ניתן לאפשר קארמה מתוקנת - למדינה, לחברה, וגם לו עצמו.

בדרך הזו נוכל, סוף-סוף, לוותר על העיסוק האינסופי בשאלה מי אשם ובמה, שאלה שמכלה אותנו שנים ומרחיקה אותנו מן העיסוק בדברים הדחופים באמת: עתיד, ריפוי, בנייה מחדש של אמון. נכון, אזרח מן השורה לא היה מקבל הזדמנות כזו, אך הוא אינו אזרח מן השורה הוא ראש ממשלה.

ומשום כך, זכויותיו מחמירות יותר, חובותיו כבדים יותר, ולעיתים, גם הדרך לסיים פרק פתוחה אחרת. בתנאי אחד, שתיעשה באומץ, בענווה, ומתוך הבנה שהנהגה אמיתית נמדדת לא רק בדרך אל הפסגה, אלא גם ביכולת לדעת מתי לרדת ממנה.