האמת כבר לא ניתנת להסתרה

מצמצתי חזק והבטתי בראיון עם רומי. ידעתי שאם אתן לדמעות לרדת הן לא יבכו רק על סיפורה. הן יבכו עלינו. על ישראל שהכרנו פעם, על הערכים שאיבדנו בדרך, על השנים שבוזבזו בהכחשה, ועל הרגעים שבהם עוד היה אפשר לפעול - והממשלה בחרה שלא.

משהו בתוכי קפא. לא מתוך ייאוש, מתוך התפכחות. כמו אגם שקופא בן-לילה. פני השטח חלקים, אבל בעומק יש סכנה. כך נראית חברה שמתרגלת לשתוק. כך נראית מדיניות שהופכת הימנעות לבחירה. כך נראית ממשלה שדברה על "זמן מתאים" בזמן שהזמן האמיתי נשאר מאחור.

הראיון של רומי איננו רק עדות אישית. הוא מראה שמונחת מול פנינו. הוא כתב אישום מוסרי, כי ביטחון איננו רק גבולות ונשק. ביטחון נמדד במחויבות בסיסית, להחזיר את החיילים השבויים, הנשים, הילדים, הגברים והמבוגרים החטופים הביתה. בזמן. בוודאות. באחריות. הייתה אפשרות - והיא לא נוצלה. הייתה חובה - והיא הוזנחה. זה לא היה "כשל ניהולי". זה היה כשל ערכי.

אני כותבת עם תחושת כאב ותסכול עמוק. החוסר בכוח שלנו, האזרחים במדינה דמוקרטית, מורגש עד כאב: גם כשהדמיון אומר לנו שאנחנו יכולים להשפיע, המציאות מוכיחה אחרת. הראיון של רומי הוא מבחן התוצאה, בכך אין כאן ספק. אנו, האזרחים, לא הצלחנו, לא הצלחנו לצייר קו ברור וחד יותר. דרשנו באומץ, דרשנו את מה שהיה ברור מאליו: אחריות שלא מתורגמת למעשה איננה אחריות. תקווה שלא מלוּוה בהחלטה איננה מדיניות, אלא התחמקות. אך גם בכך נכשלנו. ואני בוכה על כך, ואני מתוסכלת מאד.

למדתי מהסיפורים האלה משהו חשוב: נכון לא תמיד צריך לצעוק כדי להיאבק. לפעמים הכוח הגדול ביותר טמון בפעולה שקטה, עקבית, ברורה ובמטרה. אך הפעם, נכשלנו. מנהיגות אמיתית איננה מסתתרת מאחורי מילים, כמו "משימה מורכבת". מנהיגות איננה מחשבת "נוחות פוליטית". מנהיגות מחזירה בני אדם חיים, בזמן!.

והיום, כשהחטופים החיים כבר חזרו, הכל גלוי, כל ההחלטות שלא התקבלו בזמן, כל הדחיות, כל ההתחמקויות מאחריות, הכל נחשף; והבושה איננה רק שלנו, היא שלהם, של מי שהחזיק בהגה ואִיפשר לסבל הזה לקרות.

העתיד של המדינה תלוי ביכולתנו לא לשכוח ולא לטשטש. המחדלים חייבים להיחשף, והאחריות להיקרא בשמה. מי שכשל חייב לעמוד מול הציבור ומול ההיסטוריה; מי שממשיך להתחבא אינו ראוי להנהיג. מה שקרה לא יישכח ולא יטויח. אנו דורשים אמת, אחריות ודין-וחשבון, ומי שכשל, חייב לשאת בתוצאות הציבוריות של מעשיו. כל השאר הוא בושה וסיכון לעתיד כולנו.

ולסיום, כמה מילים חמות לרומי ולמשפחתה, אתם הענקתם קול לאמת שכבר אי-אפשר להשתיק. האומץ, הכאב, הנחישות והאנושיות שלכם, הם נר שמאיר לחברה שלמה את מה שאסור עוד להדחיק. תודה לכם על הגבורה שבדיבור, ועל אהבת האדם.