לא מתאכזבים - פועלים

העיקרון - לא מתאכזבים, פועלים, נכון ליחסים בין אדם לחברו ונכון גם לגורלה של חברה שלמה. במציאות הנפיצה שבה אנחנו חיים היום, כשחוסר הוודאות מרחף מעל כולנו והמרחב הציבורי והרגשי שלנו נסדק שוב ושוב, רגש האכזבה מפסיק להיות רלוונטי לא רק ברמה האישית אלא גם ברמה הלאומית והחברתית, משום שאכזבה מטבעה קשורה לעבר - למה שציפינו שיקרה ולא קרה, לדמויות שחשבנו שיובילו ולא הובילו, להבטחות שניתנו והתפוררו עם הזמן. אך הרגע שבו אנחנו מצויים עכשיו אינו מרחב של חשבון נפש רגשי אלא מרחב של אחריות קיומית, של התמודדות עם ההווה ושל מחויבות לעתיד.

אכזבה משתקת, היא מקבעת אותנו במקום שבו אנחנו מתבוננים לאחור, מחפשים אשמים, עוסקים בהחמצה ובתחושת תסכול מתמשכת, ודווקא ברגעים שבהם הקרקע רועדת מתחת לרגליים, אין לנו את הפריבילגיה לשקוע ברגש שמרחיק אותנו מפעולה, ממחשבה צלולה ומהיכולת לבנות מציאות אחרת, משום שהשאלה החשובה היום איננה "מי אכזב אותנו?", אלא "מה אנחנו עושים מכאן והלאה כדי לא לאפשר למציאות הזאת להתפרק עוד יותר.

מה שכן רלוונטי למצב הנוכחי הוא בהירות, אחריות, יכולת הכלה וגישור - לא מתוך תמימות ולא מתוך השטחה של המחלוקות, אלא מתוך הבנה עמוקה שהכאוס, הפערים, הקרעים החברתיים והנפשיים שנוצרו כאן אינם תוצאה של רגע אחד או אירוע אחד, אלא תהליך ארוך של שחיקה, של אובדן אמון, של חוסר הקשבה ושל התכנסות לתוך מחנות נפרדים שמפסיקים לראות זה את זה כבני אדם החיים באותה מציאות משותפת.

כדי להתחיל לגשר על השסעים האלה, נדרש מעבר מחשיבה של תגובה רגשית בלתי נשלטת לחשיבה של פעולה מודעת, מורכבת ואחראית. פעולה שמבקשת קודם כל להחזיר לשולחן את היכולת לשוחח בלי למחוק, להקשיב בלי להגיב מתוך התקפה, לזהות את הכאב והפחד של הצד האחר גם כאשר הוא רחוק מעולמנו הערכי, ולהבין שרק הכרה הדדית יוצרת קרקע לשיקום אמון ולא לבניית חומות נוספות של ניכור וחשדנות.

גשר חברתי לא נבנה מרגע אחד של פיוס ולא מתוך הסכמה מלאה על הכול, אלא מתוך החלטה מודעת לבחור בחיים משותפים למרות המחלוקות, מתוך השקעה ביצירת מרחבים שבהם אנשים שונים יכולים לעמוד זה לצד זה, קהילה, שכונה, מעגלי שיח, התנדבות משותפת, עשייה אזרחית שמחזקת את התחושה שאנחנו לא אויבים אלא שותפים לגורל משותף, גם אם הדרך שבה אנחנו רואים את המציאות שונה מאוד זה מזה. ברגע הזה, מה שנדרש מאיתנו איננו אכזבה אלא בגרות אזרחית, מוסרית ורגשית, היכולת להרים את המבט מעל לפצע, להכיר בו בלי לטבוע בו, לשאול את עצמנו לא רק מה נעשה לנו אלא מה אנחנו בוחרים לעשות מכאן, העתיד שלנו עדיין לא נכתב, והוא תלוי בבחירות שאנחנו עושים עכשיו.