אם נמשיך להאמין לתצהירי המדינה, אנא אנו באים

גוף שאין עליו ביקורת מסתאב, אין צורך להוכיח את הטענה הזו, זו דרכו של עולם. ואם המדינה מגישה תצהירים על-ידי היועצת המשפטית לממשלה והיא לא נחקרת עליהם, סופה שתגיש תצהירים אשר בלשון המעטה לא ניתן לבטוח בהם. ולא היינו צריכים הוכחה לכך, אך גם לאחר שקיבלנו הוכחה, בית המשפט בשלו, קובע "אנה אנו באים", כאשר ללא ספק נגיע לכדי כישלון שוב ושוב, כל עוד בית המשפט לא יוזם הליך ביקורת יסודי במסגרת הדיון לתצהירי המדינה.

האם תצהירים המוגשים לבתי המשפט השונים הם אמת? חלקם אמת וחלקם לא. וכיצד יודעים מה אמת או מה לא אמת? בחקירות. חוקרים את המצהירים על הדוכן. ורק מצהירי המדינה בדין המנהלי/חוקתי לא נחקרים, ומדוע? כי שומרי הסף הם אנשים מורמים מעם, יש להם שרשרת חסינות, יש להם דם כחול, אותם לא חוקרים. ומי שלא חוקרים אותו מתחיל לחפף, מעגל פינות, ובסוף גם מגיש תצהירים שקריים, ומחפה, למה מי יתפוס אותו?

אמירת השופט סולברג "אם לא נוכל לשים מבטחנו בתצהירים המוגשים לנו, השכם והערב, מטעם המדינה בבג"ץ, אנה אנו באים" היא אמירה מתחסדת. היכולת של בית המשפט לצמצם דרסטית את סיכויי הגשת תצהירי שקר על-ידי המדינה היא פשוט לבחור לא להאמין להם, ממש כפי שבית המשפט לא מאמין לאף תצהיר לפני שהצד המצהיר נחקר על-ידי הצד השני.

האחריות על התצהיר השקרי שהוגש לבית המשפט, חלה בעיקר על בית המשפט, כי הוא מאמין בעיניים עצומות למדינה, ובכך הוא שומט את הבסיס של המשפט המנהלי והמשפט החוקתי שלנו אשר הדובדבן שבקצפת שלהם מתנהל בבג"צ.

בואו נניח שבינואר 2025 או לקראת סוף השנה, היועצת המשפטית לממשלה הייתה נחקרת על הדוכן, הפצרי"ת הייתה נחקרת על הדוכן, והתובע הצבאי היה נחקר על הדוכן. במחשבה שנייה אני משוכנע שלא היינו מגיעים לכך, כי רק ההבנה שהם עלולים להיחקר בבית המשפט הייתה מונעת את ההדלפה והשיבוש מלכתחילה. לדעתי, רק ההפקרות והאמון העיוור שנותן בית המשפט לטענות המדינה ולתצהיריה, הם שורש הרע שהוליד את ההדלפה והשיבוש.