אחים, הצילו חרפה

בכל שנה ביום השואה הבינלאומי, הזרקור מופנה אל עמי העולם, אל ספירת המלאי השנתית של מספר אירועי האנטישמיות - מאזן העלייה-ירידה בתקיפת יהודים, ברדיפתם. נישאים נאומים חוצבי להבות על ימי הסופה והסער, הצהרות המלוות בפאתוס ובהבטחות בהן שולטות המילים "לעולם לא עוד".

ובאותו יום או למחרת בבוקר שבים לשגרה ומתחילה הספירה מחדש. סופרים תקיפות יהודים באוניברסיטאות, תלישת תליוני מגן דוד, הסתרת סממנים יהודים, הפצת עלילות דם, ריסוס צלבי קרס על מוסדות יהודים, כתיבת כתובות נאצה במרחב הציבורי, הגברת אבטחה במוסדות יהודיים, יצירת גטאות של ביטחון סביב בתי כנסת, מצעדים לאומניים ומועל יד לכל שונא.

הפעם אני מבקש ביום השואה הבינלאומי, להביט פנימה. אל מדינת ישראל. אל החברה הישראלית. להתבונן בנו, בעצמנו, לבחון את הדרך שעברנו מאז ועד היום. האירוע המכונן בתולדות העם היהודי בעת החדשה, רוח ימי השנאה וההשמדה, ימי הפורענות והפוגרומים, ימי הכבשנים וצעדות המוות, ימי הכליה, ימי הגבורה היהודית על אפיוניה, ימי אפלה אשר גם בהם הכריעו את הגוף היהודי אך לא את הרוח היהודית.

הרוח היהודית הפיחה את התחייה והתקומה של העם שניער מעליו את אבק הגלות, הניח את מקל הנדודים, חבש את פצעיו, הניח את יסודות הבניין הלאומי, סלל את דרך התקווה, נטע עץ, הקים בית ומאין יצר יש, יש שהיה לפלא עולמי. ובמדינת היהודים היחידה בעולם - המדינה אשר הייתה לבית לאומי לאודים המוצלים מאש, המדינה אשר ביקשה לחבוש את פצעי הכאב, המדינה אשר ביקשה למלא את החסר העצום, המדינה שביקשה לרפא את הנפשות האבודות אשר נותרו שם, בפלנטה האחרת - עתה חרפה.

השיח סביב השואה ומראותיה עבר תהליך משמעותי ולא לטובה. הקדושה אט אט התפוגגה בקרב חלקים גדולים בחברה הישראלית, הטאבו נפרץ, מילות הימים ההם הפכו למטבע עובר לסוחר, השימוש הנורא בשפת הצוררים, בשמות הוגי הפתרון הסופי, בהשוואות שאין להם ידיים ורגליים הם חרפה.

החרפה הגדולה מתחוללת בשנים האחרונות והיא מכרסמת בחברה הישראלית ומובילה למחוזות בלתי נסבלים, החל מ"זיהויי תהליכים" דרך כינויי אנשי כוחות הביטחון וברי פלוגתא במילת הזוועה "נאצים" ועד לשימוש הסיטוני ב"היטלר", "אייכמן" ו"קלגסים". חלק מהחברה הישראלית נמצא במדרון חלקלק. זילות השואה והשימוש המחריד בה כמעשה שגרה הפכו לכוס תה של חלק מהחברה הישראלית. שיח שהיה מחוץ למאבקים הפוליטיים, הדתיים, הפך לכלי ניגוח ומאבק. חרפה.

ביום השואה הבינלאומי, טרם שנתבע מאומות העולם לנהוג בחרדת קודש ביום זה, טרם שנתבע מהם לפעול בעוצמה נגד האנטישמיות, טרם שנתבע מהם להנחיל את מורשת השואה בבתי הספר מינקות ועד בגרות, טרם שנתבע מהם להוקיע, לגנות, לבוא חשבון ולהעניש, ראוי שנתבונן לתוכנו פנימה.

ראוי שנפנים כי חייבים לשנות את שיח הגרדומים. חייבים לחולל תמורות ביחס לשואה, לשמר את ייחודיותה של השואה, ראוי שלא ננהג כאוטו אנטישמים, ראוי שלא נשווה מנהיגים, משום מפלגה, לצוררי ישראל ומחוללי השואה הנוראה, ראוי שנחנך את כלל אזרחי מדינת ישראל מינקות ועד בגרות לתובנות הנגזרות מהשואה, ראוי שנפעל בתוכנו לפחות כמו שאנו מצפים מאומות העולם. ההתבוננות הנדרשת והמחויבת היא לכולנו, אחים הצילו חרפה.