נאום הנכד, נאום הפיכחון

אחרי טבח שבת שמחת תורה, אחרי ימי הסופה והסער, אחרי ימי השריפה, השחיטה, החטיפה, הביזה, ההתעללות, האונס, יש מי שעדיין חיים את החלום על-אף שברו האיום והנורא, שבר ששנים רבות ייקח לרפא אותו. אחרי ימי הבגידה הגדולה של "השכנים" שבבוקר הגיעו לקיבוצים, מושבים, ערים ישראליות, עטו מסיכה של כבש, עבדו, השתכרו בכבוד, ובלילות החליפו את מסיכת הכבש במסכה של זאב, שרטטו את תוואי היישוב, מיקום הבתים, מספר היהודים, דרכי כניסה ויציאה, מוסדות הציבור, נקודות התורפה, כותבים את המוות הצפוי.

אחרי ימי החמלה של היהודים המאופיינים כרחמנים בני רחמנים, החולמים על שלום, על אהבה, ימי העוטפים באהבה את השכנים התמימים, ימי המפעילים מערך הסעות לבתי חולים בישראל, המגישים סיוע כל העת, המקיימים ימי התרמה, הזדהות, טקסים על שלום ואחוות עמים, ובאותה העת, במחילות, במנהרות זורמים נחלי הטבח, נחלי השנאה שהתפרצה בעוצמה בשבת שמחת תורה.

אחרי ימי הטקסים האלטרנטיביים, ימי התום, ימי העיוורון וליקוי המאורות, ימי ההפקרה התודעתית, ימי השיר לשלום, בעוד השכנים התמימים משרטטים את הכניסות והיציאות למחנות הצבא, לבסיסים למוצבים, לקראת כיבושם וביצוע הרצח ההמוני. אחרי שחיטת ושריפת פעילי השלום האדוקים, אשר כדי לזהות את חלקם נאלצו להסתייע במומחים לעתיקות אשר זיהו עצם אחת שהועברה למכון הפתולוגי ולזהות דרכה את האישה או האיש הנפלאים, טובי הלב שהאמינו בשלום עם הטובחים שעוללו להם את הנורא מכל.

אחרי טבח שבת שמחת תורה החל תהליך פיכחון. החולמים הבחינו לראשונה בשבר הנורא, עיניהם המצועפות באהבת אדם נפקחו אל מול החורבן הנורא שהמיטו השכנים התמימים. לאחר שנתיים וארבעה חודשים מאז טבח שבת שמחת תורה, לאחר השכול והאלמון, היתמות והייסורים, לאחר אלפי פצועים בגוף ובנפש, לאחר חיים-מתים המהלכים בקרבנו. לאחר הטראומה הלאומית, לאחר מלחמת התקומה, לאחר ההבנה מי האויב, מי המבקש נפש יהודי, מי המבקש השמדה ומחיקת ישראל מתחת לשמיים, עדיין יש מי הבטוחים כי אם רק נחזיר את המילה "שלום" לשיח יבואו ימי פריחה ולבלוב לישראל.

יהודים, בכל דור ודור, מאז עלותם על במת ההיסטוריה, חלמו על חיים בשלום, בביטחון, באהבה, ייחלו לימים של חיים שלווים כשזרי עלי דפנה מעטרים ראשם, ביושבם תחת עץ התאנה והגפן המשורגת. הסתבר, במחיר נורא, כי המציאות מורכבת יותר. דווקא לכבוד החולמים, השבויים בשירי אהבה ושלום, מניפי ענפי הזית, מפריחי היונים הלבנות, המושיטים ידם לשלום והפרטנרים מבקשים את צווארם, כדאי להקשיב לדבריו הנכוחים, הברורים, הפשוטים בבהירותם, של עלי אחמד אל חומייני נכדו של מחולל המהפכה באירן, ראש וראשון לאייתולות, רחאללה חומייני:

"הישראלים יודעים שהמדינות באזור, המדינות האיסלאמיות, הממלכות האיסלאמיות שאנחנו שומעים לעיתים קרובות עליהן מתהלכות הלוך ושוב ויש להן פתיחות כלפי הישראלים. הישראלים יודעים שאם אי-פעם העם האיסלאמי יוכל להפציץ את ישראל, לתקוף אותה, ואם היו מסוגלים אז לחסל את ישראל הם יעשו לישראל את מה שחמאס עשתה."

כל כך ברור, בדיוק כמו שהיה ברור במודיעין הגלוי ביותר, מה הן חלומות החמאס, החיזבאללה, אירן, הרשות הפלשתינית, סוריה, תימן, עירק, ושאר מדינות הדיקטטורה. המשטרים הרצחניים, שיש מי שעדיין חושב כי הם יכולים להיות שכנים נפלאים לשלום, עדיין חולמים חלומות גדולים על שלום עולמי, אם רק נחזיר חלקים משטחי מולדת. עדיין חולמים חלומות גדולים, על פרחים שלום ואהבה עם משטרים אפלים, רצחניים, משטרי עריצות ודיקטטורה של הטובחים, ללא הנד עפעף, אלפיי אזרחים, בני דתם, עמם, אמונתם.

הקשיבו לנכד, הוא מתכוון לזה באמת ובתמים, יהודים בארץ ובתפוצות, בקיבוץ ובעיר, בהתיישבות ובמושב, דתיים וחילוניים, חרדים וליברלים, שמאל וימין, עולים חדשים ובני הארץ, זכרו, כולנו בני מוות, כולנו מטרה להשמדה, כולנו חלומו של מבקש נפשנו. אל מול נאום הנכד, יהודים בארץ ובעולם, שוחרי השלום, חולמי החלומות הגדולים, חייבים לזכור את האמת הפשוטה, עשיו שונא ליעקב.

כדי לנסות לחולל תמורה בהנחת יסוד זו, כדי לאפשר תקווה, כדי לא ליפול לתהומות הייאוש, עלינו לצופף שורות, לשמר מחלוקות מתוך כבוד ועוצמה, לשמר את המכנה המשותף, ה-יחד היהודי. רק כך תיתכן יצירת אלטרנטיבה לשיח מתוך פיכחון, מול אמירתו הנחרצת של הנכד, למרות דבריו הנוראיים, יהיה סיכוי לשלום רק מתוך עוז ועוצמה, שלום יותר של אינטרסים ופחות אהבת אמת, שלום.