תרבות השקר הביטחוני

הסתרת פגמים

ספרו של הבריגדיר-גנרל ס.ל.א. מרשל, "אנשים מול אש", הופיע בעברית בהוצאת "מערכות". על הקושי של אנשי ההוצאה לעכל את תֵאור המלחמה שבספר זה מעידה ההקדמה שצֵרפו למהדורה העברית. הרי קטע מהקדמה זו: "צבאנו, הקולט בהתמדה שכבות-חיילים חדשות ובלתי מנוסות, אך האָמוּן על מסורת עמידה ללא נסיגה ויוזמה נועזת, ספֵק אם יוכל למשוך ידו הן ממסורת ההעזה שלו והן מדעת נפשו של האיש אשר חינוכו כלוחם וחישול רצונו עודם לפניו, ודפוסי הערכה המשתמעים מספרו של מרשל אסור אולי כי יהיו לאמות-מידה ולקַוֵּי אופי מקובלים בקֶרֶב צבאנו".

לְמָה התכַּוְּנו העורכים בדברים אלה? האם רצו לומר שבניגוד לצבא האמריקני ולכל הצבאות האחרים, אין בצה"ל תופעות של נסיגה, בריחה, משברים ופחד? האם רצו לומר שראוי לחנך את הלוחמים על מסורת של עמידה ללא נסיגה ויוזמות נועזות, בין שסיפורי גבורה אלה מדויקים ובין שלא? (ובמלחמות שהיו הוכח שהם אינם מדויקים, ושאין זו התנהגות רֵיאלית). האזהרה-הסתייגות של העורכים מעידה שההוצאה לאור של צה"ל מסתַּיַּעַת במיתוסים. לכאורה היה אפשר לצַפּות שכַּוָנָתה תהיה לשַפֵּר את הצבא לקראת המלחמות הבאות, ושעל-כן תהיה מעוניֶנת לסַפֵּק לקוראים הבנה מדויֶקת ככל האפשר של ההתרחשויות שהיו בשדות הקרב; אבל נראה שההוצאה מעדיפה סיפורי גבורה.

אחרי שנים רבות של נזקים בלתי-הפיכים ואסונות, שהַגישה המיתולוגיה של מפקדי צה"ל הייתה אחת מסיבותיהם, כתב האלוף משה בר-כוכבא: "הסתרת הפגמים והכישלונות במלחמות יום הכיפורים ולבנון (הראשונה), בטענה של שמירת המורל הצבאי והלאומי, היא הרת-אסון. אנו חייבים להתמודד אִתם, לתקנם וּלְוַדֵּא שלא יחזרו... במלחמות עתידיות. הֶעדר התמודדות כֵּנָה עם הליקויים יביא להנצחת ההִסתַּיְּדוּת והקיפאון במחשבה ובתורה המבצעית בכל רמות הצבא. הוא יגרום, במלחמות עתידיות, לכישלונות קשים מאלה שהיו לנו".

ההתעלמות מן המציאות ניכרת בפסק-דינו של השין-גימל (שומר גדודי) רון אלמוג, שהוציא בית-הדין הצבאי של פיקוד המרכז אחרי "ליל הגִלשונים" (25 בנובמבר 1987), שבו חדר מחבל פלשתיני לבסיס של צה"ל אחרי שחצה את הגבול על גִלשון. פסק-הדין פורסם ב-27 במארס 1988; כתוב בו: "החֶרפּה שבהתנהגותו אינה בהפתעה שאליה נקלע כשהותקף, וגם לא בפחד שאחז בו. תופעות אלו הן טבעיות. החֶרפּה היא שבּעת היותו בתפקיד שמירה בשער המחנה, עם נשק בידו ומחסנית טעונה בחגורו, לא ניסה כלל להתמודד עם המצב (ש)אליו נקלע". כאילו אין זה טבעי שחייל יחיד בעמדה, בבסיס עורפי, הותקף בהלם ואינו מסוגל "להתמודד עם המצב" וכו' מול אויב המכַוֵּן אליו במפתיע את כלי-נשקו?!

הייתי עֵד מומחה מטעם הסנגוריה באותו משפט, ואמרתי בעדותי שמפקדים בכירים רבים ב"הגנה" ובצה"ל התנהגו בעבר כמו אלמוג ולא נענשו. כשביקשו ממני השופטים שאביא דוגמאות, הזכרתי שרב-אלוף (מיל׳) יצחק רבין (שהיה שר הביטחון בזמן המשפט) נטש את פקודיו באמצע קרב "שיירת הדמים", ב-20 באפריל 1948. את עדותי זאת הגדיר אחד הפובליציסטים של תנועת העבודה, מר ט. פרויס, כ"דברי איוולת", בלי לבדוק אם דבָרַי נכונים או לא.¹ נראה שלדעתו, אִוֶלֶת היא כל פגיעה בדימוי של מנהיג תנועה פוליטית כגיבור-מלחמה עשוי ללא חת; אִוֶלֶת היא כל פגיעה ביוקרתו ובאמינותו של שר ביטחון ומנהיג המפלגה שלך. פרויס הראה בטיעון זה שהוא שַיָּך לזרוע האידֵאולוגית ולא לזרוע האינטלקטואלית. את המחיר שילמו הוא וחבריו ממפלגת העבודה: מפלגתם נעלמה כמעט כליל מהמערכת הפוליטית בישראל.

המפקד הקרבי בין שלושת השופטים, אל"ם משה גבעתי, שהיה אמור להכיר מקרוב את ההתנהגות במלחמה, תחת אש, שילם את מחיר התעלמותו מן המציאות הצבאית. אחרי חודשים אחדים הועמד גבעתי לדין משמעתי וננזף, מפני ש"הרג ללא צורך" (דהיינו רצח) ערבי פצוע שברח מחיילי יחידתו בגזרת חברון. גבעתי פרש מצה"ל ומתח ביקורת על חוסר הגיבוי שקיבל ממפקדיו ועל כך שלא בוצע תחקיר בשטח לפני המשפט.² בשיחה אִתי הודה גבעתי: רק אחרי חֲוָיָה קשה זו הוא מבין את מהות הצבא והמלחמה. ב-1993 פיקד גבעתי, כקצין מילואים, על צֶוֶת של אג"ם/מבצעים במטכ"ל שחקר את כשירותה של חטיבת הצנחנים הסדירה. הצֶוֶת מצא פגמים רבים בכשירות החטיבה. אחרי שהממצאים פורסמו באמצעי התקשורת, הושמץ גבעתי על-ידי מושָׂאֵי ביקורתו. כך הוא למד עד כמה מסוכן מבחינת התועלת האישית לשבור מיתוסים ולנסות להפיק לקחי אמת.

במערכת הבחירות בישראל במאי–יוני 1992, כאמור, השתמשו תועמלני "הליכוד" בפרשה זו כדי לנגח את מנהיג מפלגת העבודה יצחק רבין. אנשי לשכתו של רבין אמרו לעיתונאים שאני "שקרן פתולוגי" מבלי שהפריכו שום טיעון ומבלי שהציגו עובדות סותרות.³

במאמר שכותרתו "המקַרנפים" כתב ד"ר יואל אליצור, פסיכולוג קליני וקצין בריאות-נפש במילואים, שנשקפת סכנה לפסיכולוגיה הצבאית בישראל, להֵהָפֵך למקצוע מגויס, דהיינו, משָׁרֵת מטרות אידאולוגיות.

תסביך רצח הילדים

נוסף על השימוש המודע במיתוס, כאמצעי להסתרת פגמים, יש שימוש לא-מודע בו לשיכוך ייסורי-מצפּון. על תֵאוֹריַת תסביך רצח הילדים, שהוא שנאה תת-הכרתית של האב לבנו, כתב ברודי: "כלפיו הוא משליך את רגשות הקנאה והאיבה שחש כלפי אחיו, ואולי אף כלפי אביו, בשלבים המוקדמים ביותר של חייו... איזו דרך יכולה להיות נאותה יותר, כדי להביא לידי ביטוי את ׳רצח הילדים׳, מאשר לשלוח את הבנים למלחמה כדי לֵהרג בה? ואכן, פעמים רבות למדי שמענו את ההערה שהמלחמות הן מעשה ידי המבוגרים השולחים את הצעירים למות בהן".⁴

רצח הילדים האהובים הוא חלק מהמיתולוגיות של כמה תרבויות: עקֵדת יצחק וגֵרוש ישמעאל. אומנם יצחק לא נרצח, אבל אברהם הסכים לרצוח אותו; את ישמעאל שילח אברהם למדבר שבו סיכוייו להִשָּׂרֵד הם אפסיים. יצחק וישמעאל ניצלו ממָּוֶת רק הודות להתערבות ישירה של אלוהים. מקרים נוספים הם הקרבת בת יפתח במיתולוגיה היהודית, והקרבת איפיגניה בת אגממנון במיתולוגיה היוָנית. בשל נכונותו של אברהם להקריב את יצחק, בֵּרך אלוהים את זרעו בהצלחות במלחמות: "ויִרַש זַרעֲךָ את שער אויביו". כך נקבע בדת היהודית, בשחר ההיסטוריה המיתולוגית, הקֶשר בין הנכונות להקריב את הבן ובין ניצחונות וכיבושים.

על נקיפות-המצפון של אברהם מעידים שקריו: הוא סיפר ליצחק שלא אותו הוא מתכונן להקריב לעולָה אלא שׂה שאיננו בנמצא ("אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לָעוֹלָה"). כלומר, מותר לא לומר לילדים כי גורלם נחרץ להיות קורבנות, כדי שלא יתנגדו, כדי שישׂחקו את המשחק ולא יתנקמו באב העומד להקריבם. שרה, שדרשה לסלק את בן "האחרת", כדי שבנה שלה יזכה בבכורה, הניחה, על-פי עקרון "לי זה לא יקרה", שחיסול ישמעאל לא יהיה תקדים לחיסול יצחק. זה תפקידן של האימהות ברצח ילדי אימהות אחרות, המפַלֵס את דרך בניהן אל התהילה.

סיפורי הקרבת בנו של אברהם, ובנותיהם של יפתח ואגממנון, הם שלושה מהמיתוסים הידועים ביותר בתרבות המערבית. אולי אפשר לטעון שתסביך הקרבת הילדים הוא ספקולציה, אבל אי-אפשר להכחיש קיום רגשי-האשם של אבות אחרי מות בניהם בשל חטאיהם ומחדליהם. רוב ההרוגים ממלחמות הם צעירים, ורוב מקבלי ההחלטות ששלחו אותם להילחם הם מבוגרים וקשישים. בפָלַנְקְס⁵ של תֵבַּאי, העיר היוָנית שזכתה להגמוניה בין ערי יוָן במאה הרביעית לפני הספירה, צעדו נוכח פני האויב שלוש שורות. בשורה הראשונה, היא שורת קו-הדם, צעד "הגדוד הקדוש", חיילים צעירים בני אצילי העיר שנועדו למות. אחריהם צעדו וָתיקי מלחמות שדחפו את "הגדוד הקדוש" קדימה. בשׂדרה האחרונה היו בעלי המשפחות, שעסקו בעיקר בלוגיסטיקה. "הגדוד הקדוש" של תבאי שילם את המחיר העיקרי של מלחמות העיר. הצעירים נהרגו והוריהם המשיכו לשלוט.⁶

גם אם אין כאן כַּוָּנה, מודעת או בלתי-מודעת, המלחמות מסַיְּעות למבוגרים לשמור על מעמדם. מות הצעירים המוכשרים מבטיח למבוגרים שנים נוספות של שלטון ותהילה. המיתוסים מסַיְּעים למבוגרים לברוח מהתמודדות עם ייסורי-המצפון ורגשי האשם.

המיתוס גם מסייע להורים להתחמק מאחריותם לקלקלות. הם מספרים לילדיהם הסקרנים אגדות על מלחמות העבר, כדי שאלה לא יֵדעו על מעשי הטבח והביזה (שהיו, למשל, ב-1948), וגם לא יֵדעו מה הם עצמם עלולים לעשות אם ייקלעו למצבים דומים לאלה שהוריהם נאלצו לעמוד בהם.

רגשי האשמה של ההורים על מעורבותם בנפילת ילדיהם הם אחת הסיבות לאי-הפקת לקחי מלחמת יום הכיפורים.

אי-הפקת הלקחים מאותה מלחמה גרמה לנפילת צעירים במלחמות הבאות ובעיקר ב-7 באוקטובר 2023. כדי לברוח מרגשי האשמה שלהם, מקבלי ההחלטות והאליטות החברתיות לוחמים בעוז נגד חשיפת הקשר בין אי-הפקת לקחים לבין כישלון במלחמות נפילת חיילים. אין דרך לפרוץ את מעגל הקסמים הזה אלא נטישת הציביליזציה המיתולוגית הנוכחית ומַעֲבָר לציביליזציה המבוססת על תקשורת אינטליגנטית בתנאֵי שִׁוְיוֹן, שבה אמירת האמת והפקת לקחים הן נורמות יסודיות.

"יש מקום למיתוסים"

אל"ם (מיל') מאיר פעיל, שהיה דוקטור להיסטוריה צבאית ומחנכם של מצביאי צה"ל, הביע בכתב את דעתו נגד ניפוץ המיתוסים, וטען: "משימת ההיסטוריון היא קודם-כֹּל לחקור ולתאר אותם (את המיתוסים), להסביר כיצד נוצרו והתפתחו ומדוע השתמרו בתודעה".⁷

תת-אלוף (דימ') נחמיה דגן, קצין חינוך ראשי של צה"ל עד 1988 ולפני-כן טייס מסוקים ומפקד מבצעי בכיר בחיל האויר, ביטא בראיון עיתונאי את עמדת צה"ל בנושא זה: "מה זה מיתוס? במובנו החיובי, לוקחים סיפור והופכים אותו לנס, לדגל, לאֵרוע שמשמש מודל. המיתוסים משמשים ציוני-דרך בדרכו של עם ונקודת-הִתיַחֲסוּת לכל אדם בעשייה האישית שלו. ולכן טרומפלדור או יצחק שדה או ירמי בּרַדנוֹב משאירים איזה משקע".

לשאלה אם יש לשאוף לאמת ולדיוק, ולוּ במחיר ניתוץ המיתוס, השיב תת-אלוף נחמיה דגן: "בזמן האחרון, לצערי הרב, יש תרבות של ניתוץ מיתוסים. אני לא אוהב את התרבות הזאת. מה אנשים מַרְוִיחים מזה שהם מנתצים מיתוס? אני, בתפקידי, דואג לכך שלא יוכלו לנתץ... אני בהחלט חושב שיש מקום למיתוסים בחברה האנושית, ובמיוחד במדינה כמו שלנו, שבה מתמודדים עם כל-כך הרבה קשיים ושדורשת כל-כך הרבה מכל אדם".⁸ כלומר, ידיעת העובדות אינה נראית כיתרון לאיש שהיה מפקד כנף מסוקים בחיל האויר וקצין החינוך הראשי של צה"ל, וכנראה אין היא נראית כיתרון גם לקודמיו וליורשיו.

אולי, זאת אחת התשובות לשאלתו של האלוף ישראל טל בדבר מקורות המיתוס הצבאי. אולי אחד המקורות האלה הוא קצין חינוך ראשי?

אחרי שפרסמתי דברים אלה לראשונה, כתב דגן מכתב לראש החוג המשולב באוניברסיטת בר-אילן, שבו לימדתי, ודרש לנקוט נגדי באמצעים, שכן לא ראוי שאיש מדע ישתמש במובאות כאלה בהוכחת טיעוניו. ואכן אוניברסיטת בר-אילן הוציאה אותי משורותיה ומן השלוחה שלה בקדומים שהפכה לאוניברסיטת אריאל, שגם משם הודחתי.

במכתב אישי אלי, מנובמבר 1990, האלוף יורם יאיר – שבמלחמת לבנון הראשונה פיקד על חטיבת הצנחנים הסדירה, ולימים גם ראש אגף כוח אדם במטכ"ל - כתב: "אין זו חוכמה רבה לנפץ מיתוס, שכן מיתוס הוא משהו שהוא מעֵבר ומעל למציאות ולפיכך מעל לעובדות או לאמת הצרופה! ומה שחשוב יותר, יש סיבה לצמיחת מיתוס, ובעצם הִוָצרותו וקיומו משמש הוא פונקציה מסוימת שהיא בהרבה מקרים חשובה יותר מהעובדות הקרות האמיתיות שעל בסיסן נולד המיתוס. לפיכך משפוגע אתה במיתוס, מתעלם אתה מהנסיבות לצמיחת המיתוס ומהתפקיד שהמיתוס הזה שימש, או עדיין משמש, ובהתעלמות זו יש משום עיווּת היסטורי לא פחות מאשר בעיווּת העובדות על-ידי ׳יוצרי׳ המיתוס".

בדומה לאנשי הוצאת "מערכות" - האלוף יורם יאיר, טדי פרויס, מאיר פעיל, קצין חינוך ראשי ושופטי השין-גימל אלמוג - לא היו מקבלי ההחלטות בכל צבאות העולם משוחררים ממיתוס הביטחון ומהמיתוסים הנגזרים ממנו והנכללים בו. פּוֹליטרוּקים ואנשי-רוח-מטעם גייסו את כישרונותיהם וסייעו למנהיגים לטפח מיתוסים. המשורר חיים גורי, שפיקד בימי מלחמת העצמאות על קורס הצניחה הראשון של צה"ל והיה סגן מפקד פלוגה בפלמ"ח, כתב ב-1986: "הגיבורים הם למעשה פוליסת הביטוח היחידה שלנו. כל עוד יהיו בקרבנו גיבורים... הגרעין הקשה, יתחזקו גם הרבים העושים את שלהם במצבי חרדה קשים ובמצוקה גוברת תחת אש יעילה".⁹ גורי העניק במלים אלה לגיטימציה אידאולוגית לפיטום חיילי צה"ל במורשות-קרב מיתולוגיות.

בעניין זה, עמדתם של ד"ר מאיר פעיל, תת-אלוף נחמיה דגן, חיים גורי ושופטי רון אלמוג קרובה לזו של ההיסטוריונים המגויסים הערבים במאה הנוכחית. עמנואל סיוָן כתב שהם "לא ראו את תפקידם כמי שחייבים לבחון את המיתוס, אלא כמי שמוטל עליהם לבססו ולהפיצו, ליַשֵב סתירות המצויות בו, ליַשֵר הדורים. הם הִקנו להנחותיהם ארשת מדעית אוֹבְּיֶקטיבית, וסגנונם הקָּריא סייע להגברת הפופולריות של כתביהם בקֶרֶב שכבות נרחבות". לדעת סיוָן, גישה זאת היא "יותר... התגַּיְּסותם של ההיסטוריונים לשֵרותן של תפיסות שנולדו קודם-לכן בקֶרב הוגים ומנהיגים פוליטיים מאשר... פֵּרוֹת של מחקר אוטונומי... הייעוד העיקרי שמעמידים לעצמם אותם ההיסטוריונים הללו הוא להפיק לקח מוסרי כלשהו מן האֵירועים שהם חוקרים, על-מנת שזה ישמש לקורא כמקור השראה או כדחף לפעולה. לקח זה אמור לחזק את המורל של קוראיו בימים קשים, או לבצר את ביטחונם העצמי".

מיתוס המלחמה מעניק משמעויות חיוביות לאלימות ולהרג בשם העם או בשם המדינה. לולא הוא, אולי היו רוב האנשים רואים במלחמה אבסורד. לולא הוא, אולי לא היה אפשר לגייס לוחמים ולסמוך עליהם בקרבות. תֵאור אֵירועי המלחמה במונחי "צדק", "גבורה", "גבריוּת", "תבונת המפקדים" ו"טוהר הנשק" סייע למקבלי ההחלטות לגייס את בשר-התותחים.

מאז ומעולם היו מיתוס המלחמה והמיתוס הלאומי משולבים זה בזה. היחיד מתיַחֵס למלחמה לא כבן-אדם אלא כיהודי, כערבי, כאנגלי, כרוסי וכו׳ ומאמין בפֵרושה הלאומי-מיתולוגי.

המקור הוא עקרון השרידות

מקורה של תרבות השקר הביטחוני המְּהַוָּה חלק מרכזי בכל התרבויות בכל העמים והמדינות בהיסטוריה ובהוֹוה הוא עקרון השרידות המדריך את מקבלי ההחלטות הלאומיים - הפוליטיים והביטחוניים - להסתיר את האמת כדי לא לשלם את מחיר "רצח הילדים". זאת הסיבה מדוע במשך שנתיים וחצי, עד כתיבת שורות אלה, לא נחקרה לעומק הסיבה מדוע צה"ל לא תפקד ב-7 באוקטובר 2023, יום שבו נרצחו ונפלו בקרב למעלה מ-1,200 איש, מתוכם 36 ילדים, 810 אזרחים ו-379 חיילים ולוחמי כוחות הביטחון. גם על אותו יום התפרסמו הרבה מיתוסים אך גם אלה לא יכלו לטשטש את מחדלי המערכת הפוליטית ומערכת הביטחון שנבעו מתרבות השקר הביטחוני המבוססת על מיתוסים שקצינים בכירים כאלוף יורם יאיר, תת-אלוף נחמה דגן ואלוף-משנה ד"ר מאיר פעיל צִדדו בהם. את שלושתם הכרתי מקרוב. שלושתם היו מיקירי מערכת הביטחון ושלושתם פעלו שמחקרַי על הליקויים במלחמות ישראל יידָּחֲקו לקרן זָוִית ויֵחָשבו כשבירת מיתוסים לא לגיטימית.

• בשבוע הבא: הזמן אינו מתקן את הליקויים