נישואי ביגמיה בעקבות השואה

השואה, מעבר לרצח נפשע של מיליוני בני אדם, גרמה כידוע לטרגדיות משפחתיות קשות ולהרס ולפירוק משפחות. לאחר המלחמה נשארו צעירים רבים, ניצולי שואה, רובם בשנות העשרים והשלושים לחייהם, גלמודים ממשפחות ענפות. צעירים אלו ביקשו להינשא במהרה ולהקים משפחה על-מנת להפיג את בדידותם, ולהמשיך את קיום המשפחה והעם. על כן, אחת הפעולות הראשונות שנקטו ניצולים רבים לאחר השחרור היה חיפוש אחר בן או בת זוג. חלקם הכירו במחנות העקורים. חלקם העדיפו להינשא לאנשים אותם הכירו לפני המלחמה ואיתם חלקו זיכרונות משותפים. בשנים הראשונות לאחר השחרור נערכו בריכוזי שארית הפליטה חתונות רבות. (מתוך אתר "יד ושם").

בעקבות השואה תופעת נישואי ביגמיה

הלחץ והרצון של ניצולי שואה להתחתן ולהקים משפחה ומהר הביאו לתופעה שממעטים לדבר עליה - נישואין כפולים (נישואי ביגמיה) - גברים שהיו נשואים בעת ובעונה אחת לשתי נשים או נשים שבמקביל היו נשואות לשני גברים. המדובר בנישואיו ברבנות כהלכה ולא בנישואין פיקטיביים. בשנים שלאחר המלחמה הרבנים ורושמי הנישואין עסקו ודנו לא מעט בסוגיית העגונים והעגונות בעקבות השואה, במקרים רבים הם הקלו, ואישרו נישואין גם אם לא הייתה ודאות או הוכחה ברורה אם באמת האישה התאלמנה, או האם הגבר התאלמן, וזאת מתוך התחשבות והבנה שבשל נסיבות ואירועי המלחמה במקרים רבים בלתי ניתן לקבוע בוודאות ואין יכולת להוכיח אם באמת האישה התאלמנה, או האם הגבר התאלמן. היו מקרים שהאישה או הבעל, בלחצם להינשא ולהקים משפחה הצהירו באמצעות עדי שקר כי בן זוגם/זוגתם נספה בשואה על-אף שידעו שהדבר לא נכון.

נישאה לבעל שני מבלי להתגרש מהראשון

בראשית שנת אלפיים חמש עשרה ושתיים הועמדה לדין אישה בת שלושים וחמש אם לשני ילדים תושבת מרכז הארץ שהייתה נשואה בעת ובעונה אחת לשני בעלים באשמת נישואי ביגמיה. הנאשמת סיפרה בעדותה במשטרה כי באוגוסט אלף תשע מאות שלושים ותשע נישאה למ. בוועד הקהילה היהודית בוורשה. בתקופת מלחמת העולם השנייה לאחר שהצבא הגרמני פלש וכבש את פולין נמלט הזוג הצעיר לאזור הכיבוש הרוסי והשניים נשלחו לאזור תעשייתי בסיביר לסייע ב"מאמץ המלחמתי". בתחילת שנות הארבעים נולדו לאישה הנאשמת ולמ. שני ילדים, בן ובת. לדברי הנאשמת נישואיה למ. לא עלו יפה וכי רצתה להתגרש ממנו אך לא יכלה לעשות זאת כיוון שבכל האזור לא היה רב יהודי. בשנת אלף תשע מאות ארבעים וחמש נדון הבעל מ. לשנתיים מאסר בכלא ברוסיה באשמת גניבה. בעת שישב בבית הסוהר נודע לו כי בתו בת השלוש נפטרה. הילד הבכור נשאר עם האם.

אחרי המלחמה הגיעה הנאשמת לגרמניה. שם פגשה בש. והשניים החליטו לעלות לארץ, ולהינשא כדת וכדין במשרד הרבנות בתל אביב. הנאשמת הביאה שני מכריה כעדים שהעידו ברבנות שבעלה הראשון מת ברוסיה מטיפוס ואף העידו כי נכחו בהלוויתו. על סמך עדותם ניתן לנאשמת היתר נישואים לש. בינתיים בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושבע השתחרר מ. בעלה הראשון של הנאשמת מהמאסר ברוסיה והחל מחפש את אשתו. הוא פנה לצלב האדום, לג'וינט, ל"מדור לחיפוש קרובים" של הסוכנות היהודית ואף פרסם בעיתונות מודעת חיפוש קרובים. אך ללא תוצאות.

בהיותו באיטליה בשנת אלף תשע מאות וחמישים נודע לו במקרה כי אשתו חיה בישראל. הוא הגיע לארץ איתר את כתובתה בעיר במרכז הארץ והתברר לו כי אשתו נשואה לאדם נוסף ובנו בן התשע גר עימם. מ. הבעל הראשון דרש מאשתו שהבן יעבור אליו, ובעת שהגיע לביתה פרצה קטטה בין שני הבעלים ואף הגיעו הדברים לתגרת ידיים. שני הבעלים נחקרו במשטרה ובמהלך חקירתם התברר כי שניהם נשואים לאותה אישה בעת ובעונה אחת. בעקבות החקירה הוחלט בפרקליטות המחוז להעמיד לדין את האישה באשמת ביגמיה - נישואין לשני בעלים בעת ובעונה אחת. הנאשמת הועמדה לדין בפני השופט, שלום קאסן היא לא כפרה באשמה וביקשה מהשופט שיתחשב בנסיבות המקרה ובעובדה כי היא אם לשני ילדים והגיעה סוף-סוף אחרי תלאות השואה ל"חיי משפחה שקטים ומסודרים".

"הנאשמת נדרשת להתגרש כחוק משני הבעלים"

השופט שלום קאסן דן את הנאשמת למתן ערבות מאתיים לירות ישראליות להתנהגות טובה במשך שנתיים או מאסר שלושה חודשים תמורתו. ביחד עם הנאשמת הוגש כתב אישום נגד שני העדים שהעידו ברבנות כי ראו את הבעל הראשון מ. מת וכי הם העדים נכחו בהלוויתו בבית הקברות היהודי בבוכרה. השופט דן את שני העדים למתן ערבות מאה לירות ישראליות להתנהגות טובה במשך שנה או חודש מאסר תמורתו. התובע במשפט טען כי הנאשמת נדרשת על-ידי הרבנות להתגרש כחוק משני הבעלים. הפרשה הסתבכה עוד יותר מאחר שלנאשמת ולבעלה השני ש. נולד ילד משותף.

תופעת הנישואין הכפולים (נישואי ביגמיה) בעקבות השואה היא נושא רגיש שהתקשורת נמנעה מלעסוק בו. הערכה היא כי מדובר בתופעה שהייתה שכיחה אבל כמובן קשה לכמת אותה במספרים.