נורי ואברהם חבשה, שני אחֶיה של סעידה, שניהם סטודנטים לרפואה, היו אותה עת מחוץ לביתם, בדרך לבית סבם חכם ציון. והפוגרום בשׂיאו": (חגי קמרט, עמוד 13)
אני נושא שמות/ בלפור חקק
אֲנִי נוֹשֵׂא אֶת שְׁמוֹת אַחַי
שֶׁלֹּא נִקְרְאוּ בִּשְׁמִי, שֶׁזּוֹרְמִים בְּדָמִי.
גַּם אִם הָיוּ וְאֵינָם
אֲנִי חַי עֲבוּרָם.
אֲנִי מְהַלֵּךְ יַחַד אִתָּם, בַּיְּקוֹד.
בִּדְרָכִים רֵיקוֹת
בְּמוֹרַד הַדֶּרֶךְ הַמְּדַמֶּמֶת
בְּעִיר שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּשְׁקֹט.
שְׁמוֹתֵיהֶם חֲרוּטִים בִּי וְהוֹדָם
כְּתוּבִים בְּחוּט שֶׁל דָּם
נִשְׁמָתָם בְּתוֹכִי בּוֹהֶקֶת.
בָּאֲדָמָה שֶׁעוֹדֶנָּה צוֹעֶקֶת.
בספרו של אברהם תו'ינה "גולים וגאולים" הוא כותב העיתים וסודות הזמן. הגבאי שהיה להיסטוריון – היה לאחד מחכמי הסוד ותיאר כיצד נוצר המיתוס של לידתנו כתאומים, להאיר באור יקרות את הנושא המטלטל של 'פיצוי ותמורה לשני הנרצחים':
"ביום הראשון של שבועות, הראשון ביוני 1941, בשעות אחר-הצהריים, עזבו הבנים את ביתם שברחוב קישל והלכו לבקר את סבם ברחוב סינק, ברכו אותו לרגל החג וחזרו לביתם דרך רחוב אל רשיד. בדרכם נפגשו עם אליהו חאייק ואחר כך נפרדו ממנו ובדרכם לביתם נעלמו בליל שני של שבועות משלא חזרו לביתם, דאגו ההורים, אומנם לא העזו ללכת לבית הסב לפקוד אותם. למחרת בשעות הבוקר, פרצו קציני צבא לבית ההורים- – – ביום שלישי בבוקר החלו החיפושים אחרי הבנים. הדודים, הגיסים, בני המשפחה האחרים סבבו את העיר, בבנייני המשטרה, במרפאות, בבתי החולים, וכל מאמציהם עלו בתוהו"....
ולא איחר להגיע קטע ההתרה, כפי שכל טרגדיה יודעת לתת: "ביום 26/04/1948 יָלדה אחותם של הנרצחים תאומים. התאומים הם הסופרים והמשוררים חתני התנ"ך הבינלאומי בלפור ו
הרצל חקק. בעת לידתם נאמר להם, כי זה פיצוי מהשמיים על מות הנרצחים".
כך התוודענו לראשונה למיתוס זה דרך ספרו של אברהם תו'ינה. אותם זיכרונות, אותם צללים נגלו פתאום. גילינו סוד: שני צללים הלכו בעקבותינו.
שני צללים/ בלפור חקק
שְׁנֵי צְלָלִים הוֹלְכִים אִתִּי
הָאֶחָד שֶׁלִּי, הָאֶחָד שֶׁל הַזִּכָּרוֹן
הָאֶחָד מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
וְהַשֵּׁנִי בְּתוֹך אָרוֹן.
הַמְשִׁיכוּ לָלֶכֶת אִתִּי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ
בְּלֶכְתֵּנוּ בַּשְּׁבִילִים הַמְּאִירִים
כָּל עוֹד אַתֶּם הוֹלְכִים כִּצְלָלִים
הַחַיִּים שֶׁלָּכֶם נִשְׁמָרִים. בַּמִּלִּים.
אָנוּ כּוֹתְבִים יַחַד חוֹזֶה
עִם הֶעָבָר
נוֹשֵׂא קוֹל מְשֻׁתָּף
גַּם כְּשֶׁהוּא נִשְׁבָּר.
בסרט "הרצל פינת בלפור" (2014) התראיינה אימא סעידה ז"ל, וכך אמרה בפתחו של הסרט: "את היקרים שלנו לא נשכח לעולם". בעיניים דומעות חשפה, כיצד הפך מותם של אחיה לאסון שטלטל את המשפחה ואת חייה כנערה. "למה אני התחתנתי? ההורים שלי התחילו לשבת ולבכות, להתאבל כל הזמן על הבנים. כל הזמן... יום אחד באה דודה שלי- אחות של אמא- הלכה לדודים שלי, אמרה להם: אלה ימותו. אמרו: מה, נחַתן אותה? היא צעירה! אמרו: אם היא תתחתן ותביא ילדים, הם ישתנו ההורים ".
באחד משיריו של בלפור חקק הוא כתב: "היא לא ידעה אם היא כּלה או קורבן". אותה דודה שׂמחה (אחות של סבתנו תופחה) הייתה בעלת אוב, יודעת לגלות רזי עולם. הדודה המסתורית אמרה לאמי: יש שניים בבטנֵך. אימא נרעדה והחרישה. אימא הלכה אל הלידה, כמו נקראָה ללֶדת את אחֶיה המתים. ('הרצל פינת בלפור', תסריט ובימוי של הסרט: אילן רהב).
כנגד שניים שאינם/ הרצל חקק
שְׁנֵי יְלָדִים חַיִּים
אֶת הַחַיִּים וּשְׁאוֹנָם
כְּנֶגֶד שְׁנַיִם שֶׁאֵינָם.
מֵאָז נוֹלְדוּ הֵד לְהֵד נִרְקַח.
הֵם נוֹשֵׂאִים שְׁמָם הַנִּשְׁכָּח
נְשִׁימָתָם הוֹלֶכת וּפוֹסֶקֶת
הָעֶרֶב מַחֲשִׁיךְ בְּשֶׁקֶט.
גַּם בַּלַּיְלָה כָּל תְּאוֹם נוֹשֵׁם וְנָם
כְּנֶגֶד שְׁנַיִם שֶׁאֵינָם.
כדי להבין את שינוי הזהות שפקד אותנו, עלינו לספֵּר, שגדלנו כ"ילדֵי תקומה", "ילדֵי גאולה", כך אמרו הורינו, כך אמרה הסביבה. כל חג עצמאות אמֵנו הלבישה אותנו בחולצת עצמאות. יש תצלומים המתעדים זאת (ניתן לראות ב'אתר התאומים הרצל ובלפור חקק'). ההתוודעות לַסיפור הכואב של ה'פרהוד' ולַזיקה בינינו לבין נרצחי הפרעות, הייתה כגשם זלעפות. החיבור למתים היה כפטיש על קירות המציאות, הבשורה שינתה את זהותנו.
הרצל פרסם את הספר "תעודה נשכחת" ובלפור את הספר "ואז בקץ היוחסין"- בשנת 1987.
שם נדם הדם/ הרצל חקק:
שָׁם נָדַם הֵדָם בַּסִּמְטָאוֹת
וּמִשָּׁם בָּאנוּ בַּהֹוֶה לָאוֹר
קַמְנוּ לְסַפֵּר לְאוֹת אֶת הַמַּרְאוֹת
לָגֹל מֵעַל הַבּוֹר
אֶבֶן חֲרוּפָה.
תֵּילִיל בַּגְדָּד הָעִיר הַיָּפָה
שִׂיחֵי פֶּטֶל מְדַמְּמִים קִינָה.
שׁוֹמְרִים צַלֶּקֶת בְּזִכְרוֹנָהּ.
לָעַד יַכְתִּים. דָּם הַמֵּתִים.
בשנים שחלפו מאז, הופענו באירועים ספרותיים רבים. סיפרנו על ה'פרהוד', כאילו היינו עֵדים לַהתרחשות. אמֵנו סעידה נהֲגה להופיע איתנו באירועי ספרות. היא סיפרה את סיפורה, וגם נהגה להציג את כותנות הפסים, שנתפרו לנו בלידתנו, לידה שנתפסה כאירוע חגיגי במשפחה. יש תצלומים רבים, המתעדים הופעת אמנו לצִדֵנו גם בחוגי הסופרים, וגם בחוגים של יהדות עירק, באור יהודה וברמת גן.
הרצל חקק כתב את דבר השליחות, בתארו מפגש עם הסבא והסבתא יצחק ותופחה חבשה:
וַאֲנִי כּוֹתֵב שִׂפְתֵיהֶם
קְדוֹשׁוֹת קְדוֹשׁוֹת קְדוֹשׁוֹת
כִּי לֹא אוּכַל לְהַחֲשׁוֹת.
(מתוך 'תעודה נשכחת', ספרו של הרצל חקק, השיר 'שמע ישראל').
אכן בעבר כתב הרצל שיר בעקבות המזמור בתהילים כ"ג - ה' רועי לא אחסר – ועל אותה שורה 'לא אירא בגיא צלמוות'. והנה שיר של בלפור שמתאר את ההתייחסות לאותו מזמור, מתוך הפנמת החיים והמוות בקשר עם נורי ואברהם, הרוגי מלכות, גיבורי האומה.
חיים תמורת דמים/ בלפור חקק:
הַקּוֹל שׁוּב חוֹזֵר. הַשֵּׁם רוֹעִי,
זָב הַנֵּר. לֹא נִירָא.
לֹא בְּמִקְרֶה נִתְּנוּ לָנוּ הַיָּמִים.
הַשִּׁירָה. לְמַלֵּא אֶת הֶחָסֵר.
חַיִּים תְּמוּרַת דָּמִים.
הַמָּוֶת הַמְּלַוֶּה אוֹתָנוּ מִיָּמִים
וְקִינוֹת הַמֵּתִים הַתְּלוּיוֹת
פִּכְפּוּכָם יִנְטֹף.
לָנוּ יִשְׁטֹף, הַכֹּחַ לִכְתֹּב,
נוֹתֵן לָנוּ כֹּחַ לִחְיוֹת.
הקולות של הנרצחים לא הרפו. שבו לחיות. להפוך לחלק בלתי נפרד מחייהם של השליחים, שקמו לשאת את המשא. אותם קולות נצחיים חייבו אותנו לכתוב את הזיכרון הזה:
עוד קולות היו בי/ הרצל חקק
כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי לֹא הָיִיתִי לְבַדִּי,
עוֹד קוֹלוֹת הָיוּ בִּי,
עוֹד זִכְרוֹנוֹת שֶׁלֹּא חָיִיתִי.
אֲנִי לֹא הָיִיתִי שָׁם.
שְׁנֵי קְבָרִים כְּבָר חִכּוּ
מִתַּחַת לַיְּקוּם.
נָשְׂאוּ עָבָר קָדוּם.
לְבַדָּם וּשְׁנֵיהֶם. הוֹלְכִים תָּמִיד
וְיַחַד עִם מֵתֵיהֶם
מַבִּיטִים בְּעַנְנֵי אֹדֶם שָׁטִים.
מְגַלִּים בָּהֶם מִקֹּדֶם
אֶת צְפוּנוֹת הַמֵּתִים.
אני מדבר בשמם/ בלפור חקק
אֲנִי כּוֹתֵב בִּשְׁמָם שֶׁל אֵלֶּה שֶׁאֵינָם,
קוֹלִי הוּא הֶמְשֵׁךְ קוֹלָם,
בִּי הֵם שָׁבִים לְדַבֵּר
כְּשֶׁהֵם מְדַבְּרִים בִּי
אֲנִי אַחֵר.
אֲנִי כּוֹתֵב כְּשֶׁנּוֹדֶדֶת שְׁנָתִי
דָּמָם הוֹלֵךְ אִתִּי
צוֹעֵק בְּשֶׁקֶט בְּלֵב דַּוָּי
וְהֵם נוֹדְדִים אַחֲרַי.
הָעוֹלָם אָז נֶאֱלָם.
קוֹלִי הוּא הֶמְשֵךְ קוֹלָם:
אֲנִי מְדַבֵּר בִּשְׁמָם.
בספרו של חגי קמרט "התאומים החולמים", הוא מספר על רגע המשבר שבו אבי המשפחה, עזרא, נעצר בעוון פעילות ציונית, ושוחרר תמורת כופר לחוג את ליל הסדר תש"י בביתו.
"סמוך לליל הסדר של אותו הפסח תש"י (1950) שחררו את עזרא חקק תמורת סכום 'בַּקשיש' שקיבלו אנשי הבולשת העירקית. כך נֵאותה הבולשת ואִפשרה לַמשפחה לקיים את ליל הסדר, והתנאי היה - שישוב האב עזרא למחבּוש למחרת ליל הסדר.- - -
כך יצאו בני המשפחה (לאחר ליל הסדר) את עירם בגדד. סעידה סיפרה, שסגרה את דלת הבית בבגדד וזרקה את המפתח על גג הבית. בחצות ליל הגיעה המשפחה אל גבול פרס–אירן, חצתה אותו ונכנסה פנימה אל מחנה העלייה, ששכן בבית קברות בעיר טהרן - - - -
בית הקברות נקרא "בהשתייה", שפירושו: גן עדן. המשפחה והילדים שהו בבית הקברות, בדרכם לארץ ישראל. מנהלי המחנה ישבו במשרד בחדר הטהרה של בית הקברות" (קמרט, עמ' 19).
דם הזיכרון/ בלפור חקק
אֲנִי כּוֹתֵב בְּדַם הַזִּכָּרוֹן,
לֹא רַק אֶת חַיַּי אֲנִי חוֹרֵט,
קוֹלוֹת אֲבוּדִים נִלְחָשִׁים בִּי,
מְבַקְּשִׁים לְהִוָּלֵד
בִּמְקוֹמִי
קוֹלָם הוּא קוֹלִי, דָּמָם הוּא דָּמִי.
אֲנִי נוֹשֵׂא בְּנִשְׁמָתִי מְעַט מֵהֵדָם
נוֹשֵׂא בְּקוֹלִי
אֶת קוֹל הַדָּם.
הָאֲנִי שֶׁלִּי הוּא הֵם
אֲנִי מַרְחִיק עַצְמִי
אֶל מֶרְחַקֵּיהֶם.
עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן
עִמִּי דָּם הַזִּכָּרוֹן.
מצאנו עצמנו כילדים שוהים בבית קברות יהודי בטהרן, שהיה מחנה חשאי ציוני. כמו בנבואת יחזקאל פרק ל"ז "חזון העצמות היבשות", עלינו מן הקברים אל הגאולה. כשאנו חושבים על המראה הזה במחוז המוזר, אנו יודעים, שחווינו בחיינו את נבואת יחזקאל. מעניין, שכאשר שהינו בבית הקברות, ההפטרה באותה שבת הייתה... חזון העצמות היבשות.
שֵם נוסף/ הרצל חקק
בְּתוֹךְ שְׁמִי יֵשׁ שֵׁם נוֹסָף,
בְּתוֹךְ דָּמִי זִכָּרוֹן אַחֵר,
לֹא רַק אֲנִי הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ,
עוֹד מִישֶׁהוּ הוֹלֵךְ בִּי
כִּנְשָׁמָה נִגֶּרֶת.
בְּתוֹךְ שְׁמִי יֵשׁ שֵׁם נִשְׁכָּח לְמֶחֱצָה
שֶׁעוֹלֶה שׁוֹתֵת מִתּוֹךְ בּוֹרוֹת.
מְהַבְהֵב, מְדוֹבֵב אוֹתוֹ כִּשְׁמִי
אֶבֶן שְׁתִיָּה שָׁרָה בְּאוֹר יְקָרוֹת.
בְּתוֹךְ הֲוָיָתִי כָּאֵשׁ עֲצוּרָה.
גַּחֶלֶת זִכָּרוֹן נְצוּרָה.
אֲנִי כּוֹתֵב עַל פִּי הַדִּבּוּר
כִּי אֵין שָׁלֵם מִשֵּׁם שָׁבוּר.