או עיוור או כופר

אגדה אורבנית בני-ברקית מספרת, שבאחד מבתי הכנסת המקומיים, ממעוזי הליטאיות הקפדנית של עיר התורה והחסידות, נוהגים שגם כאשר נחגגת ברית מילה באותו בית כנסת ביום העצמאות, אין מדלגים על אמירת ה'תחנון' (שהיא תפילת תחנונים שמדלגים עליה בעיתות שמחה, כמו ברית מילה), וזאת "כדי להוציא מליבם של הציוניסטים שה'תחנון' לא נאמר מחמת 'קדושתו' של יום העצמאות".

ואילו בבתי הכנסת 'המזרחיסטים' לא רק שמדלגים על ה'תחנון' מתוך לב גואה משמחה 'עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה' במעמדו של עם ישראל, אלא גם מגדילים ראש בתפילות הודיה לבורא עולם, וגומרים את ההלל בברכה, והכול על בסיס ההבנה האמונית, שמי שאינו רואה את הנס הגדול ששמו מדינת ישראל - ואת ניסי הניסים שמלווים את המדינה ב-78 שנות קיומה - הוא או עיוור או כופר.

דגל על גג פוניבז'

פעם זה היה אחרת בבני ברק. רבי יוסף כהנמן, דמות מופת מיתולוגית בעולם התורה, מייסד וראש ישיבת פוניבז' החרדית, ראה גם ראה את הנס הגדול שבהקמת המדינה. ומכוח ראייה זו, ציווה להניף את דגל המדינה היהודית על גג בניין ישיבתו החרדית, ומאז מתנפנף דגלה של 'המדינע הצייוניס' - שנואת נפשה של ה'השקופע הטהורה' הליטאית-חרדית - על גג בניין הישיבה בכל ימי העצמאות עד עצם היום הזה.

ביטוי להתפעמות זו נתן במאמר שפרסם אחר מלחמת ששת הימים: "אחים יקרים ורחימאים! המותר לנו להיות קטנוניים בשעה גדולה ונשגבה זאת? הלא נבוש וניכלם להישאר בדלות ההשגות וקטנות המוחין בתקופה הרת פלאות, כשאנו מוקפים ממש בניסים, שגם עיוור יכול למשש בידיים[...] את הניסים והנפלאות התשועות והנחמות". הרב כהנמן ניסה להבין את פשר האיבה התהומית בעירו למדינה היהודית, והגיע למסקנה שרק מי שחי בגולה וחש על בשרו את עוצמת האנטישמיות, מסוגל להבין את חיוניותה של המדינה לקיומו ועתידו של עם ישראל.

אבל גם היום ישנם יהודים חרדים המשתאים מול תקומת המדינה. אחד מהם היה הרב משה יואל לייבל, ראש ישיבה חרדי בשטרסבורג. בנו הרב דוד לייבל סיפר שכשצעד פעם אחת עם אביו, השמיע דברי בלע נגד 'המדינע הצייוניס', ואביו היסה אותו: "אלמלא מדינת ישראל לא היינו יכולים להתהלך כאן ברחוב בקומה זקופה. המדינה יישרה את גבנו השפוף". ועוד נקודת זכות מכרעת מצא הרב דוד לייבל לגבי המדינה, בכך שהיא מוזילה מיליארדים מכספה לתחזוקת עולם התורה, סכומים שאינם מגיעים ל-10% מכספי הסיוע של המדינה לישיבות.

הפרק הגנוז: כבשי דרחמנא

בין המשתאים מול קיומה הפלאי של המדינה היה הסופר והמחנך החרדי הרב אליהו כי טוב (מוקוטובסקי), מחבר 'ספר התודעה'. לכשנדרש להוסיף לספרו פרק המתייחס ליום העצמאות בעיניים חרדיות, כתב את פרק 'כבשי דרחמנא' ששלבסוף נגנז בעצת רבנים חרדים. בפרק זה הוא מתמודד עם ה'השקופע' הטוענת שלא ייתכן שבורא עולם יפקיד את משימת הקמת המדינה בידי שאינם שומרי מצוות: "וגדול כבוד ישראל בגויים כאשר לא היה קרוב לאלפיים שנה - כל הטוב הזה נקבל ולא נשמח בו? ולא נכיר בחסדי ה' עלינו ולא נודה על טובתו?".

גם בחוגים חרדים אחרים התפעמו בעשורים הראשונים לקיום המדינה מעצם קיומה. אדמו"רים וראשי ישיבות מסלתה ושמנה של החרדיות התל אביבית, ובהם הרב ש"א שצ'דרוביצקי והאדמו"רים לבית סדיגורא ובוהוש, הטריחו עצמם לתפילת הודיה חגיגית בבית הכנסת הגדול בתל אביב בבוקר יום העצמאות תש"ך. האדמו"ר מסדיגורא ביטא אהדתו למדינה בהנפת דגל ישראל על גג ביתו, ואילו האדמו"ר מבוהוש אמר הלל בתפילת שחרית של יום העצמאות, וערך 'טיש' חסידי לכבוד היום.

ביטוי מובהק להתרגשות מעצם קיומה של המדינה בא מן הרב מנחם מנדל כשר, מחבר סדרת 'תורה שלמה', בהגדתו 'הגדה ארצישראלית': "והנה בזמננו אנו שזכינו לראות בחסדי השם יתברך וישועתו עלינו בהקמת מדינת ישראל, שהיא אתחלתא דגאולה...". הציבור 'הסרוג' איננו עיוור ואיננו כופר, ויבחר ביום העצמאות הבעל"ט בהודיה 'על מלא' לבורא עולם על 'עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה', שאנו זוכים להן בחסדי שמים כאן ועכשיו.