היכולת האנושית לספר סיפור

היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על היכולת האנושית לספר, המאפיינת את טבע האדם ואת התרבות האנושית. את ההרהור והשיר וצילומים מנוף הכפר הבולגר אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.

אינני יודע מיהו ניצן ויסמן. אני יכול, כמובן, לקרוא את קורות חייו בוויקיפדיה, לגלות שהוא צעיר ממני בשנתיים, יליד 1956, שהוא רואה-חשבון בכיר שעסק בפיתוח שותפויות בין חברות ישראליות וגורגיות, והקים חברת תוכנה ישראלית-גאוגרגית שהוא יושב-הראש שלה. אפשר לגלות גם שהיה שותף להקמת ארגון בנילאומי לזכויות אדם. כשאני קורא את הפוסטים שלו בפייסבוק ואת ההתכתבות בינינו אני מגלה שהוא חיפאי, שלמד בבית-הספר הריאלי, ושהוא חובב משכיל של ספרות ומוזיקה, ובקיא ביוליסס של ג'ויס.

בהתכתבויות שלנו למדתי שכבר בילדותו היה קומוניסט מהפכן, ולא שינה את דעותיו למרות הקריירה הקפיטליסטית שלו. אני מגלה גם שבאותן שנים גרנו ברחובות מקבילים בנחלאות בירושלים, והיכרתי את חנות הספרים שלו, 'מזרח מערב', כשעדיין הייתי רציונליסט צעיר שהתרחק מ'העידן החדש'. ואולי הוא בכלל גלגול של נזיר זן סיני מהמאה השבע-עשרה, שטבע באגם, או של חייל לגיון רומאי בירושלים לפני אלפיים שנה. מעולם לא נפגשנו, והוא הבטיח לבוא להתארח אצלי בכפר הבולגרי. אני עדיין מחכה.

חידת ניצן ויסמן וקרול שוורץ

בתקופת 'מזרח מערב' הוא תרגם לעברית את ספר התמורות הסיני, 'אי-צ'ינג', ומאז כתב שישה ספרים, אחד מהם לילדים. אהבתי במיוחד את ספרו 'מקום'. את ספרו 'המחברות השחורות של קרול שוורץ' (פטל הוצאה לאור, מארס 2023) קראתי לאחרונה, והתפעלתי גם מעיצוב העטיפה. ה'שיר' שבחרתי כאן הוא הפסקה הפותחת את הספר. אולי נכון יותר יהיה לכנות אותה 'פרגמנט', משום שהספר הוא אוסף של 154 פרגמנטים, או פסקאות קצרות, שכל אחת מהן מעוררת חשיבה הקשורה במעשה הכתיבה, וזה, בעיני, המאפיין העיקרי של שיר.

סיפור המסגרת הוא סיכום חייו של פקיד המכס קרול שוורץ, העובד בחברת 'אחים אלמליח', כפי שרשם בהרהורים קצרים ב"מחברות שחורות, קשורות בסרט עור דק", שמצאה בתו פנינה שוורץ-שחורי "במזנון הישן בפינת הסלון" אותן השאיר עם שאר המסמכים "למקרה שמישהו בכל זאת יגלה בהן פעם עניין." רק לאחר שנים היא אזרה כוח לקרוא במחברות, וכתבה על כך בהקדמה לספר באחד-עשר בנובמבר, 2019.

הטרונים ומציאות מתעתעת

היו מבקרים שפירשו את דמותו של קרול שוורץ כהטרונים של ניצן וייסמן, כלומר כדמות בדויה שיצר הסופר, שיש לה ביוגרפיה משלה ואפיון משלה (כפי שעשה זאת, למשל, פרננדו פסואה, שפרסם את ספריו בשמות בדויים רבים, שלכל אחד מהם יש אישיות וסגנון והיסטוריה אישית משלו). הטרונים הוא שם עט המסתיר את שם המחבר, אבל יש לו חיים משל עצמו, וניצן ויצמן אינו מסתיר את שמו המופיע על עטיפת הספר. נדמה לי שניצן ויסמן משתעשע כאן בקוראיו, והוא עצמו אינו אלא הטרונים שמאחוריו מסתתר קרול שוורץ, שמבקש להשאיר את דמותו המתעתעת מאחורי הצללים.

כך או כך, יש דמיון בין אישיותו הכפולה של קרול בלום, הפקיד השקט והצנוע ביום, והסופר עז הדמיון בערב, לבין אישיותו רבת-הפנים של ניצן ויסמן, רואה-החשבון והיזם העסקי המצליח, שבתוכו נחבא אנרכיסט קומוניסטי המורד במוסכמות, שיש לו משיכה למסתורין של תרבות המזרח, והוא כותב ספרות בדיונית מרתקת. האם מאחורי הדמות המסתורית של ניצן ויסמן מסתתר הסופר קרול שוורץ, המבקש להסתיר את זהותו?

בפרק הראשון, 'על רוע מזלו של הכותב', מהרהר קרול שוורץ על תהליך הכתיבה הממלא את חייו, על בדידותו של הסופר ויחסיו עם הדמויות שהוא בודה מלבו, על עבודת הכתיבה היומיומית וגם על חשיבות האי-כתיבה, ועל הקריאה ההולכת ונעלמת מן העולם. בפרק השני, 'הרהורים', הוא מנסח מחשבות קצרות על החיים, על חייו של סופר, על טבע האדם וטבע העולם. לפעמים הוא מתאר את ההתבוננות הארוכה בעץ השזיף שמחוץ לחלונו, ומזכיר לי את סיפורו של בורחס על פונס הזכרין, ולעתים אלו מחשבותיו של ההטרונים ניצן וייסמן, אותן הוא מפרסם מדי פעם בדף הפייסבוק שלו:

"ברור, אין לאיש צורך בהרהור שחלף בי בשבת בבוקר, בחודש מארס שנת 1994, עת ישבתי בפינת העבודה שלי, לגמתי תה בחלב והקשבתי לשביעית של ברוקנר, מתנגנת חרש בסלון." לעתים הוא מספר על המשורר הרומני הידוע, לוצ'יאן בָּלָגָה, שאת שיריו תרגם, אך איש בישראל לא שמע עליהם (בלגה הוא אכן משורר רומני ידוע). ולפעמים מופיעה בין השורות ביקורת חריפה על עולם הספרות:

"למרות שכבר מאות בשנים ידוע שהארץ היא כדור, ושהיא סבה סביב השמש, ושישנן מיליארד שמשות כשלנו, שהיקום אינסופי ועדיין מתרחב, די מדכא לגלות בכל פעם מחדש כיצד עולמם של כותבים כה רבים הוא שטוח - הכל בו מסתובב סביבם, הכל מתנהל על-פי דרכם, היקום כולו מסתיים אי-שם סמוך לקצה אפם, והם מתהלכים בינינו כטווסים, בטוחים - רק האל יודע למה - שספריהם סרי הטעם נועדו לתהילת נצח."

הסופר שבתוך כל אחד מאיתנו

בהמשך הספר מספר קרול שוורץ על חייו ומשפחתו, וגם על חייו שחלפו כשהוא עסוק בכתיבה, ונמנע מלפרסם את כתביו. הוא מצטט מבורחס, בראשו מתנגן השיר עלי-סתיו (שבמקרה אני מנגן כעת בסקסופון), ומונה את הפשרות הקטנות של החיים. והוא מפזר רמזים: "אני כותב כקרול שוורץ רק כי איני יודע מי אני. ככל שידיעה ברורה אפשרית בכלל, אני שונה מהאיש שמסתובב בעולם ופועל כקרול שוורץ. בעודי כותב דברים אלו, איני אותו פקיד ותיק ונאמן [אך אפרורי וחסר השראה] של "אחים אלמליח, סוכני מכס ותחבורה" משדרות העצמאות בחיפה, שמתייצב כל בוקר בפתח המשרד בשלוש דקות לשמונה, בילקוטו קופסת אוכל עם עוף ותפוחי אדמה וסלט."

אני נזכר בסיפורו של בורחס, 'בורחס ואני', ובספרו של מקס פריש 'אינני שטילר', וחושב על ספרים ועל ספרות ועל דפוס וכריכה ועריכה, ועל חשיבה ועל מחשבות. ואני תוהה, אם ספרו של ניצן וייסמן הוא מונוגרפיה צנועה על סופר שאפילו לא נשכח או פרוזה פילוסופית או ספר שירה. אני בוחר בשירה, משום ששיר הוא קוד שכל קורא מפרק ומרכיב ומפענח בדרכו, והוא משמש אותנו כסימולציה המעוררת את יכולתנו לחשוב. 'המחברות השחורות' הוא ספר שמאתגר את כל מחשבותי והתנסויותי, משום שאני כותב מן הרגע שבו אני זוכר את עצמי, וכבר פרסמתי עשרות ספרים, והתמחיתי בכל תהליכי ההוצאה לאור, העריכה, העיצוב וההפקה, וגם בכל סוגי היצירה, במוזיקה ובפסיכותרפיה. השיר הפותח את הספר, אותו הבאתי כאן, מתאר את תפקידו של הסופר. האם זהו תפקידו של סופר?

במשך שנים רבות פיתחתי את 'האימון הרגשי', המבוסס על תפישה חדשה של טבע האדם. זו דרך מעשית לפיתוח שבע מיומנויות רגשיות, המאפשרת לנו ליצור לעצמנו תחושה של 'מקום בטוח' בכל רגע בחיינו. המיומנות הרגשית השנייה היא יצירת שפה-משותפת, שהיא תנאי לחיים בקהילה אנושית. יצירת שפה משותפת היא היכולת לספר סיפור, משום שהמוח האנושי אינו מחשב המעבד נתונים, אלא כלי המפרש את המציאות באמצעות סיפורים. התרבות האנושית כולה היא רשת חברתית של מספרי סיפורים, וכל אחד מאיתנו הוא סופר, שהיכולת הסיפורית שלו היא תנאי לתקשורת עם אחרים.

השיר הזה של ניצן ויסמן (המייצג את קרול שוורץ) אינו מתאר סופר שהוא איש מקצוע הכותב ספרים, אלא את "הַסּוֹפֵר" הנמצא בכל אחד מאיתנו, ומאפשר לנו לתקשר עם אחרים ולתפקד בזוגיות, במשפחה ובקהילה. "תַּפְקִיד הַסּוֹפֵר לְסַפֵּר" לעצמו את סיפור חייו, ולספר לאחרים כדי לשתף אותם בידע שלו ולתפקד כאדם, כבן-זוג, כאב, כבן, כחבר, כעמית וכעובד.

הסיפור הבורא מציאות

בספר 'אימון רגשי' כתבתי: "שפה משותפת אינה נוצרת כתוצאה מהבנה של רעיונות והסברים, אלא משיתוף של סיפורים אישיים." ועוד כתבתי: "הסיפור היוצר את השפה המשותפת עונה על השאלות 'מה' (או 'מי'), 'מתי', 'היכן', 'איך', ומתעלם מן השאלה 'למה' (שמטיבה יוצרת ויכוח או מחלוקת). במחברותיו של קרול שוורץ מתאר ניצן וייסמן את "תַּפְקִידוֹ שֶׁל הַסּוֹפֵר" הפנימי, בכל אחד מאיתנו.

הסופר הפנימי הוא המוח האנושי, השונה באופן מהותי מן המחשב. בשעה שהמחשב מזהה נתונים אובייקטיביים, הניתנים למדידה, המוח האנושי אינו מזהה כלל את המציאות, אלא מפרש אותה באמצעות סיפור. כל אחד מאיתנו עושה זאת בדרכו, באופן סובייקטיבי, כדי להתמצא במציאות שבה הוא חי, כדי ליצור זהות אישית שהיא הסיפור האישי שלו, וכדי לשלב את הסיפור שלו בסיפוריהם של אחרים, במארג שאותו אנחנו מכנים בשם 'התרבות האנושית'.

קרול שוורץ אינו דן, לכאורה, בשאלות החיים הגדולות, אלא בתהליך המיוחד הזה שבו על כל אדם לזהות את "הַסּוֹפֵר" שבו, תהליך הקובע את גורלו. תפקידו של הסופר הפנימי, המוח, הוא "לְסַפֵּר, לֹא לְהַסְבִּיר. לִבְרֹא, לֹא לְתָרֵץ". ההצעה הזו של קרול שוורץ מבוססת על המתודה הפנומנולוגית של הוסרל, המציעה לנו להתבונן ולתאר, ולשים בסוגרים את השיפוט והאמונות הקדומות שלנו.

הסיפור שאנו מספרים בורא גם את הדמויות הסובבות אותנו, את ילדינו והורינו וחברינו ועמיתינו וכל הסובבים אותנו. "לִדְמוּיוֹתָיו אֵלּוּ זְכוּת לְחַיִּים עַל פִּי דַּרְכָּן". כלומר, עלינו להתבונן בהן באמפתיה, להימנע משיפוט ומעצות, כדי לחוש ברגשותיהן. "הֵן אֵינָן זְקוּקוֹת לַסּוֹפֵר שֶׁיָּגֵן עֲלֵיהֶן, גַּם לֹא שֶׁיַּחְפֹּר אֶלֶף טְעָמִים וְסִבּוֹת לְמַעֲשֵׂיהֶן וְלִבְחִירוֹתֵיהֶן, לַעֲלִיָּתָן וְלִנְפִילָתָן וּלְקוּמָן מֵאֶפְרָן". אם נדע לספר אותן גם לאחרים, נרחיב את הידע האנושי ואת האמפתיה האנושית, ואם נשפוט אותן ונכפה עליהן את ערכינו ואמונותינו הן יהפכו לסיפור רכילותי זול.

"כָּל שֶׁהֵן מְבַקְּשׁוֹת הוּא יָד מְיֻמֶּנֶת שֶׁתְּשַׂרְטֵט אֶת עוֹלָמָן בְּקַו בָּטוּחַ וּבְמִלִּים מְדֻיָּקוֹת, עַיִן בּוֹחֶנֶת שֶׁתַּקִּיף אֶת קִיּוּמָן הַשַּׁבְרִירִי בְּמַבָּט אוֹהֵב, חֲסַר מוֹרָא וּנְטוּל מַשּׂוֹא פָּנִים", כותבים קרול וניצן. האם לא זה גם מה שאנו מבקשים מהסובבים אותנו, מחברינו ואפילו מאויבנו, לדון אותנו לכף חסד, לראות אותנו כפי שאנו, לחוש ברגשותיו ולכבד את קיומנו השונה? מה שמבקשים ניצן וקרול מן הסופר, ומן האדם, הוא אמפתיה, שהיא הכלי הרגשי המאפשר לנו ליצור תקשורת עם הסובבים אותנו ולכבד אותם כשונים מאיתנו, בזמן שאנו חשים בכאבם ובשמחתם. האמפתיה נחוצה בכל קשר אנושי. בלעדיה הסופר אינו יכול לכתוב סיפור אמין, ובלעדיה הקורא אינו יכול לקרוא ספרות בדיונית (לכן הפסיכופתים ממעטים לקרוא רומנים).