רשתות נגד זבובים בעידן הבינה המלאכותית

האופן החמוץ, המוחמץ והמריר שבו ניצחנו – לכאורה – בעזה ועודנו מדשדשים וחיילינו מטווחים כברווזים (בעוד הרשתות הדקות שהם פורסים מעל כלי המלחמה נראות יותר כרשתות נגד זבובים ויתושים), מעלה שאלה כבדה: מהו ניצחון? האם אפשר בכלל לנצח במלחמות סייבר, סיבים אופטיים ומאזני אימה קונבנציונליים, קל וחומר גרעיניים? גם מלחמות המוגדרות כמלחמות אין-ברירה ישראל אינה יודעת לסיים באופן שניצחונה יהיה ברור, מובהק וחד-משמעי.

מרוץ חימוש מטורף המואץ בקצב מוטרף המתנהל באזורנו בפרט ובעולם בכלל, מחייב מאמץ לימוד, הפקת לקחים והכרח להקדים את האויבים בצעדים אחדים לכל הפחות. מאמץ מאתגר ותובעני זה, כפי שלא היה מעולם, הופך את המלחמות הניטשות כיום לקטלניות. במלחמה כזאת, אף שהכוחות אינם שווים, גם מי שידם על העליונה (לכאורה) סופגים מכות קשות, אבדות כבדות, הרס וחורבן.

מאז כתב יהונתן גפן את המילים "וכל המלחמות היום זה על חשמל" – מה שנתפס כיום כשיר מתקופת האבן – השתכללו כלי המשחית לבלי הכר. מוטמעת בהם טכנולוגיה כמעט דמיונית, ודאי בעידן הבינה המלאכותית שאנחנו נמצאים עדיין בשלבים המוקדמים למדי שלו, אבל השפעתם ניכרת באופן מובהק כבר כיום.

אם לאחר ארבעים יום של הפצצות מאות מטוסים בקצב רצחני לא הושג ניצחון, וספק אם עליונות אווירית כשלעצמה עשויה להקנות יתרון אסטרטגי מכריע; כאשר המשטר האירני, מוכה וחבול וחבוט ככל שהוא, עדיין חי ובועט ומאיים, רחוק מאוד מאיתות על סימני שבירה, קל וחומר כניעה – אולי זה הזמן לבחון את הכדאיות ואת התועלת שבהפעלת כוח מחץ, בהיעדר אמצעים משלימים, כדי להכניע אויב או אולי להניעו להגעה להסכם.

מדינה אשר לדברי מקורות זרים שאינם מוכחשים מחזיקה ברשותה יכולת גרעינית, מוכה פעם אחר פעם בבטן הרכה שלה, בנקודות התורפה שלה, בעקבי האכילס שלה. רחפן "פרימיטיבי" שזמזומו כיתוש ופגיעתו קטלנית מאיים, הלכה למעשה, על לוחמים בחזית ועל אנשים בעורף. שוב ושוב מוכח כי כוחו של החלש עלול להיות הרסני לא פחות מכוחו של החזק. במלחמה שאף פעם לא די לה, כמאמר המשורר, כמעט בלתי אפשרי לנצח ניצחון חד-משמעי, "ניצחון מוחלט", כהגדרת ראש הממשלה. אנחנו לא מוגפים ואנחנו לא מובסים, אבל בעודנו מדשדשים במקום, נשחקים, מותשים ומפרים משמעת, נשאלת שאלה לגיטימית ומתבקשת – האם בהינתן כל אלה אנחנו מסוגלים בכלל לנצח?

בסופו של יום, כאשר העשן מתפזר מעל חורבות עזה ולבנון, נותרת האמת העירומה: שום בינה מלאכותית או עליונות אווירית לא יוכלו לחפות על היעדרו של חזון מדיני ועל דשדוש אסטרטגי מסוכן. כשאנחנו פורסים רשתות נגד יתושים מעל טנקים של מיליוני דולרים, אנחנו לא רק מגנים על הלוחמים – אנחנו בעיקר מכסים בבד דקיק על ערוותה של תפיסת הביטחון בכלל ועל תפיסת המושג ניצחון הישנה. במלחמה שבה "הניצחון המוחלט" הוא סיסמה ריקה והשחיקה היא המציאות היחידה, השאלה היא כבר לא מי יכניע את מי, אלא מי מאיתנו יתעורר ראשון מהאשליה שכוח לבדו הוא התשובה, לפני שהרחפן הבא יזמזם את דרכו אל בטננו הרכה.