סרטוני טיק טוק [צילום: אריק גיי/AP]
תופעת הזללנות והגרגרנות בימינו
|
המאפיינים, הגורמים והמשמעויות התרבותיות והפסיכולוגיות של תופעת הזללנות והגרגרנות בעידן הפוסט-מודרני והרשתות החברתיות |
השתות החברתיות, חלק מכלי התקשורת, הקבוצות החברתיות, ספוגות באשד אדיר של סרטוני מסעדות ומזללות, מתכונים ותוכניות בישול. המצב הזה הוא חלק בלתי נפרד ממציאות פוסט מודרנית קיימת שבה ההנכחה הממשית של דברים מחייבת ממשות פיזית, תמידית שלהם. אוכל הוא מרכיב בולט באג'נדה הזאת. זה אינו דבר שלילי. אבל זה כן מצב בעייתי ההופך את חוויות האוכל לחוויה שעיקרה זללנות וגרגרנות. סרטוני הטיק טוק על מסעדות למשל, מלאים בתכנים על כמויות מוגזמות של מיני מאכלים (בעיקר בשר) שבעבר היו מוזמנים ונאכלים על-ידי חמישה אנשים וכיום, ההזמנה היא לזוג אנשים...
מלבד היבטים בריאותיים שליליים של אכילת יתר וכמובן בשר בפרט, המגמה הזאת של זלילה, מצביעה כמאליה על צורך כמעט כפייתי להיות מסופק מטעמי אוכל שונים, הרבה ככל שניתן ולעיתים גם יקר ויקר מאוד ככל שניתן. המושגים זללנות וגרגרנות ליוו את האנושות משחר ההיסטוריה - פעם כחטא דתי, פעם כפגם מוסרי, ופעם כביטוי של מעמד חברתי. אולם בעידן המודרני, ובפרט בימינו, התופעה הזו עברה מוטציה תרבותית ופסיכולוגית עמוקה.
אם בעבר האוכל היה משאב מוגבל, והגרגרנות הייתה נחלתם של מעטים שיכלו להרשות לעצמם, הרי שבמאה ה-21 המצב התהפך: השפע הפך לנגיש, והזללנות הפכה לתופעה המונית, אופנתיתי ומתוחכמת. לדבר הזה בעידן הפוסט מודרני יש כמה גורמים מהותיים:
המעבר מ"צורך" ל"חוויה פסיכולוגית" - בימינו, האכילה כמעט ואינה קשורה לרעב פיזיולוגי. הזללנות המודרנית היא במידה רבה מנגנון פיצוי רגשי ובריחה.
אכילה רגשית וסטרס - הקצב המהיר של החיים, הבדידות העירונית, החרדה הקיומית והשחיקה בעבודה מובילים לחיפוש אחר נחמה מיידית. אוכל (בעיקר פחמימות מורכבות וסוכרים) מפעיל את מערכת התגמול במוח (דופמין) בצורה המהירה ביותר.
תרבות ה"מגיע לי": האוכל הפך לפיצוי האולטימטיבי על יום מפרך. משפטים כמו "אני חייב משהו מתוק עכשיו" או "אחרי השבוע שעברתי, מגיע לי המבורגר מושחת" הפכו למטרות העומדות בפני עצמן ומכשירות את הזללנות.
שיווק אגרסיבי והנדסת מזון (ההיפר-טעימות) - אי-אפשר להאשים רק את כוח הרצון של הפרט; תעשיית המזון המודרנית מעוצבת באופן אקטיבי כדי לעודד גרגרנות. נקודת האושר מהנדסי מזון מייצרים שילובים מדויקים של סוכר, מלח ושומן שנועדו לעקוף את מנגנון השובע הטבעי של הגוף ולגרום למוח לרצות עוד ועוד, מבלי להרגיש מלאות .
זמינות מוחלטת: אפליקציות המשלוחים (כמו וולט או תן ביס) הפכו את השובע למרחק של לחיצת כפתור אחת, 24/7. המאמץ הפיזי הכרוך בהשגת המזון קטן, בעוד שהפיתוי הולך וגדל.
פורנוגרפיה של אוכל והרשתות החברתיות - אם בעבר הגרגרנות הייתה מעשה אינטימי או משפחתי, היום היא פרפורמנס ציבורי. הרשתות החברתיות (אינסטגרם, טיקטוק) שינו לחלוטין את היחס שלנו למזון עובדות על גירוי פיזי, מנטלי, לעיתים מיני מובהק.
תרבות ה"מוגזם": מנות מודרניות רבות לא מתוכננות עבור החיך, אלא עבור העין והעדשה. קינוחים מטפטפים, המבורגרים בגובה מגדל, גבינה מותכת שנמתחת למרחקים - כולם נועדו לייצר "ויראליות". תופעת הרשת (שמקורה בקוריאה הדרומית) שבה אנשים מצלמים את עצמם אוכלים כמויות עצומות של אוכל מול המצלמה תוך השמעת קולות לעיסה, הפכה ללהיט עולמי עם מיליארדי צפיות. היא משקפת משיכה מציצנית לזללנות קיצונית.
האבולוציה מ"זללנות" ל"גרגרנות אסתטית" - זהו אולי השינוי המרתק ביותר בימינו: הזללנות עברה סובלימציה (עידון). היא כבר לא נתפסת כחטא גס, אלא כסימן לתרבות וטעם טוב. ה"פודיז" - הגרגרנות המודרנית התחפשה למומחיות. אנשים מוכנים לנסוע שעות, לעמוד בתורים ארוכים ולשלם הון עתק עבור "חוויה קולינרית" או "מנת שף".
הזללנות והגרגרנות בימינו הן כבר לא רק עניין של תיאבון בריא או פגם באופי. הן משקפות את תרבות הצריכה הפוסט מודרנית- תרבות שבה השפע הוא אינסופי, הסיפוק הוא רגעי, והריקנות הרגשית מנסה להתמלא דרך הצלחת. בעידן שבו המזון הפך מחומר מזין לבידור, האתגר הגדול של האדם המודרני הוא כבר לא להשיג אוכל, אלא לדעת היכן לשים לעצמו גבול.
המצב הזה והנתונים העגומים הללו, מחייבים דווקא התחייסות ציבורית רחבת היקף ומעמיקה לעניין.
א. חשיפת הנזקים הבריאותיים כתוצאה בלתי נמנעת של זללנות יתר וגרגרנות.
ב. יצירת מודעות מאזנת ונכונה לאוכל ומזון. לא לוותר עליו למען תפיסת עולם, אבל ליצור מצב מאוזן של אכילה מבוקרת יותר. מתונה יותר. וכזאת שתיצור דינמיות לפעולות אחרות.
ג. חלופות משמעותיות לפנאי במקום זלילה לא מבוקרת במסעדות, כמו שילוב טיולי טבע עם הנאות אכילה . ערבי תרבות המשלבים אוכל ותרבות בצורה נאותה. הקניית הרגלים לציבור של הכנה מתונה יותר של מאכלים תוך דגש מאוזן ומאזן על בריאות ולא על אופנתיות חולפת
מלבד היבטים בריאותיים שליליים של אכילת יתר וכמובן בשר בפרט, המגמה הזאת של זלילה, מצביעה כמאליה על צורך כמעט כפייתי להיות מסופק מטעמי אוכל שונים, הרבה ככל שניתן ולעיתים גם יקר ויקר מאוד ככל שניתן. המושגים זללנות וגרגרנות ליוו את האנושות משחר ההיסטוריה - פעם כחטא דתי, פעם כפגם מוסרי, ופעם כביטוי של מעמד חברתי. אולם בעידן המודרני, ובפרט בימינו, התופעה הזו עברה מוטציה תרבותית ופסיכולוגית עמוקה.
אם בעבר האוכל היה משאב מוגבל, והגרגרנות הייתה נחלתם של מעטים שיכלו להרשות לעצמם, הרי שבמאה ה-21 המצב התהפך: השפע הפך לנגיש, והזללנות הפכה לתופעה המונית, אופנתיתי ומתוחכמת. לדבר הזה בעידן הפוסט מודרני יש כמה גורמים מהותיים:
המעבר מ"צורך" ל"חוויה פסיכולוגית" - בימינו, האכילה כמעט ואינה קשורה לרעב פיזיולוגי. הזללנות המודרנית היא במידה רבה מנגנון פיצוי רגשי ובריחה.
אכילה רגשית וסטרס - הקצב המהיר של החיים, הבדידות העירונית, החרדה הקיומית והשחיקה בעבודה מובילים לחיפוש אחר נחמה מיידית. אוכל (בעיקר פחמימות מורכבות וסוכרים) מפעיל את מערכת התגמול במוח (דופמין) בצורה המהירה ביותר.
תרבות ה"מגיע לי": האוכל הפך לפיצוי האולטימטיבי על יום מפרך. משפטים כמו "אני חייב משהו מתוק עכשיו" או "אחרי השבוע שעברתי, מגיע לי המבורגר מושחת" הפכו למטרות העומדות בפני עצמן ומכשירות את הזללנות.
שיווק אגרסיבי והנדסת מזון (ההיפר-טעימות) - אי-אפשר להאשים רק את כוח הרצון של הפרט; תעשיית המזון המודרנית מעוצבת באופן אקטיבי כדי לעודד גרגרנות. נקודת האושר מהנדסי מזון מייצרים שילובים מדויקים של סוכר, מלח ושומן שנועדו לעקוף את מנגנון השובע הטבעי של הגוף ולגרום למוח לרצות עוד ועוד, מבלי להרגיש מלאות .
זמינות מוחלטת: אפליקציות המשלוחים (כמו וולט או תן ביס) הפכו את השובע למרחק של לחיצת כפתור אחת, 24/7. המאמץ הפיזי הכרוך בהשגת המזון קטן, בעוד שהפיתוי הולך וגדל.
פורנוגרפיה של אוכל והרשתות החברתיות - אם בעבר הגרגרנות הייתה מעשה אינטימי או משפחתי, היום היא פרפורמנס ציבורי. הרשתות החברתיות (אינסטגרם, טיקטוק) שינו לחלוטין את היחס שלנו למזון עובדות על גירוי פיזי, מנטלי, לעיתים מיני מובהק.
תרבות ה"מוגזם": מנות מודרניות רבות לא מתוכננות עבור החיך, אלא עבור העין והעדשה. קינוחים מטפטפים, המבורגרים בגובה מגדל, גבינה מותכת שנמתחת למרחקים - כולם נועדו לייצר "ויראליות". תופעת הרשת (שמקורה בקוריאה הדרומית) שבה אנשים מצלמים את עצמם אוכלים כמויות עצומות של אוכל מול המצלמה תוך השמעת קולות לעיסה, הפכה ללהיט עולמי עם מיליארדי צפיות. היא משקפת משיכה מציצנית לזללנות קיצונית.
האבולוציה מ"זללנות" ל"גרגרנות אסתטית" - זהו אולי השינוי המרתק ביותר בימינו: הזללנות עברה סובלימציה (עידון). היא כבר לא נתפסת כחטא גס, אלא כסימן לתרבות וטעם טוב. ה"פודיז" - הגרגרנות המודרנית התחפשה למומחיות. אנשים מוכנים לנסוע שעות, לעמוד בתורים ארוכים ולשלם הון עתק עבור "חוויה קולינרית" או "מנת שף".
הזללנות והגרגרנות בימינו הן כבר לא רק עניין של תיאבון בריא או פגם באופי. הן משקפות את תרבות הצריכה הפוסט מודרנית- תרבות שבה השפע הוא אינסופי, הסיפוק הוא רגעי, והריקנות הרגשית מנסה להתמלא דרך הצלחת. בעידן שבו המזון הפך מחומר מזין לבידור, האתגר הגדול של האדם המודרני הוא כבר לא להשיג אוכל, אלא לדעת היכן לשים לעצמו גבול.
המצב הזה והנתונים העגומים הללו, מחייבים דווקא התחייסות ציבורית רחבת היקף ומעמיקה לעניין.
א. חשיפת הנזקים הבריאותיים כתוצאה בלתי נמנעת של זללנות יתר וגרגרנות.
ב. יצירת מודעות מאזנת ונכונה לאוכל ומזון. לא לוותר עליו למען תפיסת עולם, אבל ליצור מצב מאוזן של אכילה מבוקרת יותר. מתונה יותר. וכזאת שתיצור דינמיות לפעולות אחרות.
ג. חלופות משמעותיות לפנאי במקום זלילה לא מבוקרת במסעדות, כמו שילוב טיולי טבע עם הנאות אכילה . ערבי תרבות המשלבים אוכל ותרבות בצורה נאותה. הקניית הרגלים לציבור של הכנה מתונה יותר של מאכלים תוך דגש מאוזן ומאזן על בריאות ולא על אופנתיות חולפת
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| תופעת הזללנות והגרגרנות בימינו |
| תגובות [ 0 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

