סיפורים מבית המשפט

כיסא לראש שופט

אותם ימים, טרם הקמת בתי הדין הנפרדים לעבודה ובתי המשפט למשפחה ודומיהם, שפטו כל שופטי השלום במחוז הדרום בכל התיקים שהובאו בפניהם, דהיינו הן בתיקים פליליים והן אזרחיים. החלוקה הייתה פשוטה. נשיא בית המשפט (בזמנו עוד נקרא "שופט ראשי") קבע כי לשופט פלוני יתועלו כל התיקים שמספריהם מסתיימים בספרות 5-6 ולשופט אלמוני אלו המסתיימים בספרות 7-8 כך במישור האזרחי וכך במישור הפלילי. העניינים הסתבכו מעט כאשר שופט מסוים חלה ונפל למשכב, או יצא לפגרה למספר חודשים, או מונה זמנית לכהן בבית המשפט המחוזי וכיוצא בזה. עתה היה הנשיא מחליט אם לחלק את תיקיו בין יתר השופטים, או להקפיאם עד שובו לכהונתו הקבועה או לדון בם בעצמו; כאן היה בידו להטיל עומסי עבודה לפי שיקול דעתו.

באותם ימים לא היו שופטים קבועים בבתי המשפט בדימונה ובאילת ושופט שנקבע היה יורד לאילת למספר ימים בחודש או נוסע לשפוט בדימונה יומיים בשבוע. מאוחר יותר הוטל על שופט מסוים לשפוט דרך קבע בבית המשפט בדימונה יומיים קבועים מדי שבוע.

השופט בדימונה היה עוסק בכל מכל כול: דן בבקשות המשטרה למעצרים, בתיקי תעבורה, ובתיקים פליליים ותיקים אזרחיים. תקופה ממושכת הוטל עליי לשפוט בדימונה. הייתי נוסע, לעיתים באוטובוס ולרוב ברכבי לדימונה. צוות עובדי בית המשפט היה מסור ומשתף פעולה וכך גם תובעי המשטרה והשיפוט התנהל ברוח טובה. באותם ימים עוד היה כבוד לבתי המשפט. טרם נפתח הליך פלילי כנגד ראש הממשלה נתניהו שהביא ל"מהפכה המשטרית", שהוסוותה בביטוי "המהפכה המשפטית", הגם ששר אוצר קודם, אברהם הירשזון, שר הפנים אריה דרעי, ואפילו ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט ונשיא המדינה משה קצב נשפטו וריצו עונשי מאסר, למעט בעת משפטו של אריה דרעי (קריאות "הוא זכאי! הוא זכאי!" בהפגנות התמיכה בו). טרם קמו שרים וחברי כנסת לתקוף ולבזות את מערכת המשפט ובעיקר את ראשיה כנהוג היום, בשלהי שלטונה של הכנסת ה-22 ושרי הממשלה העלובה בראשות נתניהו.

העם התייחס בכבוד לשופטיו, הגם שהיו חריגים. במקרה חריג ונורא אחד הגיעו הדברים לכדי רציחתו של השופט עדי אזר זכרונו לברכה על לא עוול בכפו, בניסיון סחיטה של אסיר בכלא ושליחיו, אולם זה היה מקרה מעוות ויוצא דופן הן בחומרתו והן באווילותם הרצחנית של הרוצחים כאחת. נהגתי כבוד בנאשמים והאווירה במשפטים הייתה תמיד רגועה ולעיתים גם שולבה במעט הומור פה ושם. סיפרו לי שבמספר תיכונים בבאר שבע התלמידים נהגו לומר שכאשר חומקים מהשיעורים כדאי לגשת וליהנות מהמשפטים באולמי.., אך הבה נשוב לענייננו ולאולם המשפט בדימונה.

התקיפה הבלתי צפויה באולם המשפט

באחד הימים ישבתי לדין בבית המשפט בדימונה בעניין סכסוך משפחתי כלשהו שהתגלגל לפלילים, לא שונה מעשרות תיקים דומים שרובם נובעים מכעסים בלתי נשלטים לרגע בהם אהבה הופכת לשנאה או מביאה לאובדן שליטה. הנאשם אשר לא היה מוכר לי היה גבר במיטב שנותיו, לבוש באופן מסודר ולא נראה שונה מכל אדם אחר באולם. אפילו לא נראה נסער במיוחד. התביעה המשטרתית פתחה בעדותו של השוטר שטיפל באירוע, לנאשם לא היו שאלות לעד ולפתע הנאשם קם והתייצב על דוכן העדים מבלי שנקרא והצהיר: "עכשיו אני מעיד!". ביקשתי ממנו לחזור לשבת במקומו והסברתי לו בנועם שבמשפט כזה התביעה מסיימת תחילה את הבאת ראיותיה ורק אז תור ההגנה או הנאשם להעיד, אך הנאשם התעקש וחזר ואמר "עכשיו אני מעיד!" התובע פנה אליו וכנראה אחז בידו.

הנאשם, התכופף במפתיע, אחז בכיסא המתכת הכבד שניצב לצד הדוכן, ובטרם איש הבין את המתרחש הניף את הכיסא מעל לראשי וחבט עמו. למזלי התובע, שוטר נוסף. וכנראה גם אני הנפנו ידינו אוטומטית ובלמנו חלקית את המהלומה. נפגעתי קלות בראשי. כבר איני זוכר אם דיממתי מעט. זגוגית במשקפיי נסדקה. השוטרים אחזו מיד בנאשם המתפרע, אזקוהו והוציאוהו מהאולם. כבר איני זוכר בוודאות אם אחרי טיפול קצר שבתי לדיון או שהדיונים נפסקו לאותו יום. לא עקבתי אחרי תיקו של אותו נאשם. סיפרו לי שאותו נאשם הועמד לדין ונשפט לשנת מאסר בשל התקיפה. כל האירוע היה כל כך מוזר ולא אופייני וגם אירע ללא סיבה מיוחדת כלשהי. זה היה אירוע האלימות היחיד בו פגשתי בארבעים שנות עיסוקי במשפט. קשה לעיתים להבין את רוח האדם, בעיקר כשהיא סוערת ומאבדת את הגיונה.

זעזוע משוד ספרי התורה בצרפת

ובעניין שונה: אירוע מזעזע שאירע השבוע בצרפת ובכל הלבבות - השבוע ממש זועזעתי מהידיעה על שוד 13 ספרי תורה מבית כנסת בצרפת. לא חסרים אירועים נוראים בעולמנו - נפילת לוחמים, פציעתם, פגיעה באזרחים ועוד. אך שוד ספרי התורה צבט כפגיעה במהות ובעיקרים של חיינו כאומה, כאמונה, כתרבות וכבסיס המשותף של חיינו. במשהו נותר טעם כחטיפת חטופים. ארורים הגנבים ויש לקוות כי הספרים היקרים כל כך לנפשנו ולתודעתנו, מעל ומעבר לערכם הכספי העצום, ימצאו ויינצלו.