סיירת מטכ"ל - בני המשקים - במ"לים

סיירת מטכ"ל נהנית ממוניטין של יחידת הלחימה היוקרתית בצה"ל. אלא שבדיקת עשרים השנים האחרונות מעלה תמונה שונה בתכלית: מלחמת לבנון השנייה ב-2006 היא כנראה האירוע האחרון שבו פעלה היחידה כגוף שנלחם באופן מובהק בשטח לבנוני ובעיקר בפשיטות, לא כיחידה שהחזיקה קו וניהלה מערכה קרקעית מתמשכת. מאז, ברצף המבצעים - עופרת יצוקה, עמוד ענן, שומר החומות - אין תיעוד אמין להשתתפות הסיירת כגוף לוחם בקרבות קרקעיים. גם ב"צוק איתן" (2014), הדוגמה המתועדת ביותר לפעילות הסיירת ברצועה - חיפוש בעקבות חטיפת הדר גולדין וסריקת מנהרות ב-31 ביולי, כשכוחות אחרים נתנו לה מעטפת הגנה - רחוקה מדימוי של גדוד חי"ר שנלחם.

היוצא מן הכלל הברור הוא 7 באוקטובר 2023. או-אז נלחמו אנשי היחידה ממש: כוח של כ-15 לוחמים נכנס לקרב בקיבוץ רעים, ובו נהרגו מפקד הכוח רס"ן אריאל בן-משה וסגנו אדיר גאורי; צוותים נוספים פעלו לטיהור קיבוץ בארי מחוליות מחבלים. אלא שזה היה אירוע חירום נקודתי וחריג - לא הפעלה שגרתית של הסיירת, ולא תמרון מלחמתי ממושך כפי שביצעו גולני, גבעתי, צנחנים ונח"ל. המסקנה המספרית: אין אף מקרה אחד ב-20 השנים האחרונות שבו פעלה סיירת מטכ"ל כיחידה קרקעית ב"מלחמה של ממש", במובן הקלאסי של המושג.

במ"לים: מסלול פיקוד רשמי לבני הקיבוצים

אם הלחימה נדירה, השאלה החברתית-פוליטית שנותרת חריפה עוד יותר: מי פיקד על היחידה, ומאיפה הגיע? והתשובה נשענת על מנגנון שכמעט נשכח — "במ"ל", ראשי תיבות של "בני משקים לפיקוד". לא כינוי סתמי, אלא מסלול צה"לי רשמי ונפרד, שנועד במפורש להכשיר בני קיבוצים ומושבים לתפקידי פיקוד. אפילו מילון הקיצורים הרשמי של צה"ל מכיר במונח. המסלול פעל בזיקה הדוקה לגדוד 50, והתקיים עד 2007. הנתונים ממחישים עד כמה היה זה מסלול תחרותי וסלקטיבי: בגיבוש 2004 התמודדו כ-500 מועמדים על 135 מקומות בלבד. בשנת 2001 עמד היחס על כ-600 מועמדים מול 135 מקומות. מדובר במכסה מוסדית, לא בתופעה אקראית.

שורשי המסלול נטועים כבר ב-1957, אז הייתה יחידה 908 אחראית להכשרת "בני ובנות משקים לפיקוד" במסגרת הנח"ל. גם בארכיון הספרייה הלאומית נשמר תיק של ועדת הביטחון של הקיבוץ הדולק לתקופת 1973-1976, ובו התכתבויות עם צה"ל והמטכ"ל בנוגע לתנאי השירות של בני המשקים — עדות למגע מוסדי מסודר בין תנועת הקיבוצים לצבא. בני גנץ עצמו, כך על-פי עמותת הנח"ל, החל את שירותו כטירון בפלוגת "בני משקים לפיקוד" במחזור 1977.

מפקדי הסיירת: רוב מוחלט מהקיבוץ והמושב

כשעוברים על שורת מפקדי סיירת מטכ"ל בשנים 1964-1996, מתגלה ריכוז יוצא דופן: מתוך 16 מפקדים רצופים, לפחות עשרה הגיעו מרקע ברור של קיבוץ או מושב - כ-82.5%. בתקופה שבה בני ההתיישבות העובדת היוו נתח קטן בהרבה מכלל האוכלוסייה, מדובר בייצוג-יתר שקשה להסבירו כצירוף מקרים. התופעה חוזרת גם בצמרת הרמטכ"לים: דן שומרון נולד בקיבוץ אשדות יעקב; אהוד ברק גדל במשמר השרון; דן חלוץ וגבי אשכנזי גדלו באותו מושב, חגור; בני גנץ הוא בן מושב כפר אחים ואף בוגר מסלול במ"ל בפועל. משה יעלון, יליד קריית חיים, הגיע לצבא במסגרת גרעין נח"ל לקיבוץ גרופית. לעומתם, גדי איזנקוט (אילת), הרצי הלוי (ירושלים) ואייל זמיר (אילת) שוברים את הדפוס.

האם זה "שמאל"? התמונה מורכבת יותר

הפיתוי לקפוץ מכאן למסקנה פוליטית חד-משמעית - "סיירת מטכ"ל הייתה גוף של מפלגת העבודה" - מובן, אך אינו מדויק. אכן, בין מפקדי הסיירת לשעבר נמצאים דמויות עם זהות מפלגתית ברורה: אהוד ברק, שכיהן כיו"ר מפלגת העבודה וראש ממשלה מטעמה; עמירם לוין, שאף התמודד על ראשות המפלגה; ועמר בר-לב, חבר כנסת ושר מטעם העבודה. אך לצדם ניצבים גם עוזי דיין, שעבר לליכוד וכיהן מטעמו בכנסת; משה יעלון, שעבר לליכוד ואחר כך לתל"ם ולכחול לבן; ודורון אביטל, שהצטרף לקדימה - מפלגת מרכז.

המסקנה המדויקת יותר: קיים קשר חברתי-היסטורי חזק מאוד בין הקיבוצים לתנועת העבודה, וחלק מהמפקדים אכן המשיכו לשם. אך הכללה גורפת של כלל בוגרי הפיקוד כ"שמאל" אינה מחזיקה מים — הנתונים עצמם מפריכים אותה. מה כן הוכח? שלוש טענות עומדות במבחן העובדות: ראשית, שצה"ל החזיק מנגנון מוסדי מכוון שהזרים בני קיבוצים ומושבים למסלול פיקודי ייעודי. נית, שבני ההתשיישבות העובדת היו מיוצגים בפיקוד סיירת מטכ"ל בשיעור חריג בעליל ביחס לחלקם באוכלוסייה. שלישית — וזו כבר שאלה פתוחה להמשך בירור — עד כמה בוגרי מסלול הבמ"ל עצמו, ולא רק "בני קיבוצים" באופן כללי, איישו מאוחר יותר את שורת המפקדים והרמטכ"לים. בדיקה נפרדת של כלל האלופים ורמטכ"לי צה"ל, לאורך העשורים, עשויה לחדד את התשובה.