מיקרופון למאקרון - ביזיון

ישראל לא צריכה להתנצל על תגובתה למתקפה הרצחנית של 7 באוקטובר, שבה נרצחו ביממה אחת 1,200 בני אדם ונכבשו שטחי מולדת. לא חשוב כמה פעמים יהדהדו באמצעי התקשורת העולמיים את הביקורת נגד היד הצבאית החזקה של ישראל, עובדה אחת לא ניתן למחוק: "מבול אל-אקצה" — השם שנבחר על-ידי חמאס למתקפה — היה מהלך צבאי שהצד הפלשתיני יזם. יחיא סנואר העריך שישראל פגיעה וחלשה ושניתן יהיה להכריע אותה, והוא טעה.

מצעד האיוולת בימים האחרונים, שבו מופיעים ראשי מדינות ומאשימים את ישראל ברצח עם, ג'נוסייד או טבח, הוא הרבה יותר מאיוולת. זוהי צביעות מרושעת, מהולה באנטישמיות, רק משום שישראל הגנה על בניה, בנותיה ואדמתה — ותו לא. הרג המוני במספרים גבוהים הרבה יותר במקומות אחרים בעולם מתקבל לרוב באדישות במסדרונות בניין האו"ם, המשקיף על העיר ניו-יורק ומאדים מבושה לנוכח המנהיגים שפוקדים אותו בעצרת השנתית. ושוב, ישראל לא צריכה להתנצל על זכותה להגן על עצמה, כמאמר הביטוי: "הבא להורגך — השכם להורגו".

ספטמבר 2026 ייזכר כאיוולתו הגדולה של נשיא צרפת, עמנואל מאקרון (והוא אינו היחיד). לעמוד על בימת האו"ם ולטעון שחמאס מעולם לא פעל ביהודה ושומרון זו בורות שחוברה לה עם הפצת מידע שקרי בבמה בינלאומית מרכזית. תלמד היסטוריה, מר מאקרון — בעיקר את זו של ההתנגדות הפלשתינית מבית מדרשו של חמאס, שקם בדצמבר 1987, ושמנהיגו דאז, שייח' יאסין, הורה לג'מיל חמאמי, פקיד במשרד ההקדשים, להקים את הסניפים הראשונים של חמאס ביהודה ושומרון. הכי קל לספר לנשיא הצרפתי שמחבלי חמאס רצחו ביהודה ושומרון גם אזרחים צרפתים, אבל בכך אין די. האם מאקרון לא יודע שנשיא צרפת לשעבר, פרנסואה הולנד, גינה את חטיפתם של שלושת הנערים בצומת גוש-עציון ביוני 2014? כנראה שמאקרון גם לא למד היסטוריה שעניינה הצהרות פומביות של נשיאי ארצו.

הביזיון כולו על ראשו של נשיא צרפת, שלא ברור מה ניסה להשיג באמירה האומללה שלו, למעט כותרות ראשיות בעולם שבהן מופיעות אמירותיו חסרות השחר. ישראל צריכה להתייחס להצהרה של מאקרון בשני היבטים שונים: לספר לעולם את האמת, ובמקביל לזכור שמרבית העולם ממשיכה לראות בפלשתינים את הקורבן של הסכסוך (למרות גילויי האמפתיה לישראל בימים הראשונים שלאחר הטבח לפני שלוש שנים). העמדה הבסיסית הזו של מנהיגי העולם היא רוח גבית במאבק של הפלשתינים (גם הרשות ברמאללה) להשיג את זכויותיהם הפוליטיות.

סיסמת בחירות

ההופעה המביכה של מאקרון היא רק חוליה אחת בהופעות לא מחמיאות של ראשי המדינות, ובראשם זו של דונלד טראמפ. כבר נדרשתי בעבר לא פעם לקבלת ההחלטות של הנשיא האמריקני, אבל דומה שהוא מתעלה על עצמו במופע גרוטסקי בכל פעם מחדש. האיום להשמיד את אירן, בשבוע שבו טראמפ מבטל התקפה על החות'ים בשל לחצים מבית, מביך ומבייש את מוסד הנשיאות האמריקנית. ההצהרות הפומפוזיות וההפכפכות של טראמפ מאז החלה המלחמה בסוף פברואר הפכו אותו זה מכבר ללעג ולקלס בעיני האירנים.

גם שותפיו הטבעיים במפרץ הפרסי, חרף הכבוד שהם רוחשים לו, זהירים יותר ומבינים (מזמן) שאסור להמר על אמריקה בכל מחיר, כל עוד טראמפ יושב בחדר הסגלגל. לפי שעה טראמפ בחר בחנק כלכלי. כרגע, אירן, לפחות פומבית, לא מתרגשת, וייקח זמן עד שהיא תגמיש את עמדותיה במשא-ומתן על סיום המלחמה, שכרגע לא כולל דיונים על הוצאת החומר הגרעיני משטחה. בשורה התחתונה, אנחנו בהתשה, המלווה באיומים מילוליים ולפרקים גם בירי ספורדי, כאשר ההכרעה הצבאית רחוקה וחוסר היציבות במפרץ נמשך.

לבסוף, שר הביטחון שלנו, ישראל כ"ץ. כבוד השר הודיע שאם ייחטף ישראלי אחד לעזה, כל העיר תפונה. אני יכול לחשוב שמר כ"ץ היה שמח לפנות את העיר עזה מתושביה (לאן? לדרום הרצועה?). אם זה מה ששר הביטחון מאמין בו כצעד שיגדיל את ביטחונם של אזרחי ישראל, מדוע הוא אינו עושה זאת ללא עילת החטיפה? האין זה מתפקידו לדאוג לביטחוננו בכל דרך אפשרית? או שאולי הוא לא יכול לעשות את זה כי קבלת ההחלטות על עזה היא בוושינגטון ולא בירושלים?

המסקנה שלי, כבוד השר, היא שההכרזה שלך היא לא יותר מסיסמת בחירות. גם אתה יודע, עמוק בליבך, שאחרי שלוש שנות לחימה, עשרות אלפי הרוגים פלשתינים וטרנספר פנימי של תושבי עזה — תחילה דרומה ואחר כך צפונה — לאיום שלך אין היתכנות של ממש. כל עוד טראמפ מאמין במועצת השלום (המקרטעת), ניתן להסתפק בבניית ביצורים בתוך הקו הצהוב שבו צה"ל יושב בתוך הרצועה. זה טוב לתחושת הביטחון, אך זה לא מספיק לפתרון שאלת עזה.