השירה העברית שכחה את תפקידה

חמאס, שבוי באידיאולוגיה מסוכנת, רואה בכל יהודי החי בארץ ישראל גורם שאין לו מקום פה וחובה להורגו ולגרשו. אידיאולוגיה חמאסית השתלטה על ציבור ישראלי גדול מדי, בעיקר בשטחי יהודה ושומרון, הרואה בכל ערבי גורם שאין לו מקום פה ויש לשרוף את ביתו ולבזוז את רכושו. מותר גם לירות לעברו במטרה להורגו ולעקור מאות עצי זית. במציאות זו, אני פונה לסופר ולמשורר: מדוע לא נשמע הקול של ארון הספרים היהודי - שמחננו חייב להיות טהור? לצערי, אנו עדים לשתיקה המדמימה את נשמתו ורוחו של עט הסופרים.

על מקרים בודדים של פגיעה לא מוסרית בערבים ב-1948 היינו עדים לתגובה של משוררים וסופרים מלב הממסד; לכן כואבת שתיקת הספרות והשירה העברית לנוכח אלפי מעשי פשע הנוגדים נורמות אנושיות המתבצעים לעיני צה"ל והמשטרה ביהודה ובשומרון, העלולים להביא לחורבן הקיומיות היהודית בארץ ישראל. אין חולק על כך שלנתן אלתרמן היה מקום כבוד בלב הקונצנזוס, אבל ב-19 בנובמבר 1948 ב"טור השביעי" ב"דבר" כתב את השיר "עַל זֹאת" - שיר מחאה נגד מקרה רצח של ערבי חף מפשע שאירע בעיר לוד. השיר נפתח בתיאור רצח בדם קר של זקן ערבי על-ידי חיילי צה"ל בעיר כבושה. וכך כותב נתן אלתרמן אחרי כיבוש לוד במבצע "דני":

"חָצָה עֲלֵי גִּ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמְּדַבֵּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.
וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִּם - חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלַע"... וְנִסָּה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶל הַכּוֹתֶל כִּסָּה."

המשורר נתן אלתרמן לא היה מוכן לעבור לסדר היום על ביצוע של ניסוי כלים על גופו של זקן ערבי, שהליט את פניו בידיו ודמו כיסה את הקיר. ובבית השלישי הוא מוסיף:

"זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת הַחֵרוּת, יְקִירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר, אֵין זֶה סוֹד...".

יעקב אורלנד, המשורר שהפעים את דורי בשיר "עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן אֶת רֵיחוֹ מִיַּם הַמֶּלַח וְעַד יְרִיחוֹ" ושורר לנו על כל שביל ועל כל פיסת נוף בארץ ישראל - לא עבר לסדר היום לאחר שסייר עם האלוף יצחק שדה בעיר לוד אחרי מבצע "דני", שבו גורשו מהעיר תושבים ערבים ובתיהם הפכו לנכס של מוסד המופקד על "הרכוש הנטוש". יעקב אורלנד - משורר הנטוע בלב הקונצנזוס - השאיר אחרי המפגש עם העיר לוד עדות שירית כואבת המייסרת את הקורא: "פִּצְעֵי הַקְּרָב הָיוּ עֲדַיִן פְּעוּרִים בְּכָל פִּנָּה... הַגּ'ִיפּ חָלַף בֵּין חֲלָלִים, עֵינַיִם קְפוּאוֹת... כְּרֵסוֹת נְפוּחוֹת שֶׁל יְלָדִים...".

יעקב אורלנד ראה במעשים הבלתי אנושיים בעיר לוד העתק למה שראה בעיר הולדתו טעטייב שבאוקראינה: "הַפּוֹגְרוֹמִים. פִּגְרֵי סָבִי וְסָבָתִי, דּוֹדִי וּבְנוֹתֵיהֶם." יעקב אורלנד ונתן אלתרמן לא הלכו בדרך מתרפסת ופלקטית של משורר כדוגמת אילן שיינפלד - מי שהיה העורך הספרותי של עיתון "על המשמר", עיתון של מפלגת שמאל שהייתה ואיננה (מפ"ם). לצערי, אילן שיינפלד זנח את שירתו הנפלאה והצטרף בימי מלחמת לבנון השנייה למקהלה כוחנית ששרה בגרון ניחר ומתלהם שירי הלל להרג ולשפיכות הדמים. כואב לי שאילן שיינפלד סלד מקולם השפוי של יצחק לאור ואהרון שבתאי, וקרא לפיקוד הצה"לי:

"עָלוּ עַל לְבָנוֹן וְגַם עַל עַזָּה
בְּמַחֲרֵשוֹת וָמֶלַח,
הַחְרִיבוּן עַד אֵין תּוֹשָׁב...
הַרְגוּ בַּהֶם,
הַקִּיזוּ אֶת דָּמָם...".

קשה לי כיהודי לקבל אמירת יוהרה בלתי מוסרית ובלתי אנושית ממשורר הקורא לחרוש ערים ערביות במחרשות ומלח ולהחריבן כך שלא יישאר בהן תושב אחד. שירת אילן שיינפלד השתלבה בטקסים פאגאניים שחיברו חיילי גולני. נראה שאילן שיינפלד שאב השראה מהנביא שמואל בספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ג':

"לֵךְ וְהִכִּיתָ אֶת עֲמָלֵק...
וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו
וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה
מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק
מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה...".

איני מקל ראש בכך שנתן אלתרמן הצניע את ממדי הטבח בעיר לוד ואת הגירוש המיותר של תושבים במהלך מבצע "דני". הוא מתמקד בזקן האחד ש"דָּמוֹ אֶת הַכּוֹתֶל כִּסָּה" אחרי ש"הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו". אבל אין ספק שהוא לא עשה מעשה מביש כמו שעשה, למרבה הצער, המשורר אילן שיינפלד, שביקש מחיילי גולני להשמיד את האויב "מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשֹּׁר וְעַד שֶׁה".

המבקר ברוך קורצווייל, אחד מעמודי התווך של הביקורת הספרותית, ראה בנתן אלתרמן לוחם שהזעקה בשיר "עַל זֹאת" היא זעקת המצפון שלו - "היא הקול האמיתי של המצפון היהודי". משורר כמו נתן אלתרמן הגיב בחומרה רבה כשנודע לו כי חברי תנועת נוער לובשי חולצות כחולות של מה שנקרא "ישראל העובדת" שדדו מקשה של אבטיחים מחקלאי ערבי כדי לקיים ערב הווי של שירה. וזו תגובתו בשיר: "אֵיךְ קוֹרְאִים לַמַּחֲזֶה? הַשְׁחָתָה וּדְבַר חֵטְא. אֲבָל פֹּה, בִּלְשׁוֹנֵנוּ... קוֹרְאִים לְזֶה - תְּנוּעַת נוֹעַר שֶׁל יִשְׁרָאֵל הָעוֹבֶדֶת" (מתוך הטור "אלוף-הילדים", "דבר", 16.4.1943).

נתן אלתרמן כואב את כאבו של הנער הערבי, "הַזָּאטוּט שֶׁלֹּא עָצַר אֶת חִלּוּל-הָאֲבָטִיחַ. כִּי מָה כֹּחוֹ סוֹף-סוֹף מוּל נַעַר בֶּן-תַּרְבּוּת?". אלתרמן הרהיב עוז וקרא לתופעה בשמה: "זֶה מַעֲשֵׂה שׁוֹד". כמו-כן לא חשש לציין בבית הרביעי ובבית החמישי ב"עַל זֹאת" את העובדה שהיו פושעי מלחמה, וזעם נגד קשר השתיקה. השתיקה פירושה הפיכת בנינו, בנותינו "וַאֲנַחְנוּ אִתָּם לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה".

מצער שאנו עדים היום לביטויים קשים נגד חברי כנסת ערבים, השוללים את הלגיטימיות והנוכחות שלהם בכנסת ישראל. האם שמענו היום ביטוי ספרותי של מחאה על כך? נתן אלתרמן לא חשש למתוח ביקורת חריפה וגלויה נגד ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון - מורו ורבו - שלדעת המשורר לא נהג כשורה בחבר הכנסת הערבי מסיעת מק"י, תופיק טובי. נתן אלתרמן אינו מוכן לקבל את הפגיעה בכבודו של חבר כנסת ערבי, וכך כותב אלתרמן בשיר הנושא את השם "הנזיפה בתופיק טובי", שפורסם בעיתון "דבר" ב-18.11.1949:

"מִי הוּא תּוּפִיק טוּבִי?
הוּא חֲבֵר הַכְּנֶסֶת,
הוּא קוֹמוּנִיסְט עֲרָבִי
בְּבֵית הַנִּבְחָרִים.
יוֹשֵׁב הִנּוֹ בִּזְכוּת מְלֵאָה
וְלֹא בְּחֶסֶד."

את כבודו וזכויותיו של תופיק טובי - חבר כנסת ערבי וחבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית - ביקש לגאול נתן אלתרמן כמי שנאמן לצו מצפונו ואינו מתכופף מול רוחות מתלהמות שנשבו בעוצמה רבה גם בימיו. והיום - שתיקה מוחלטת של סופרים ומשוררים. נתן אלתרמן מדגיש שתופיק טובי יושב בכנסת בזכות מלאה ולא בחסד. היום ההתגמדות לובשת ממדים מצערים ומדאיגים, ועוברים לסדר היום לנוכח ביטויים המבליטים אי-לגיטימיות של נבחרי ציבור ערבים. אני מחפש במוספים הספרותיים משורר או סופר מלב הקונצנזוס שיתריעו ויזעמו כפי שעשו בשעתם נתן אלתרמן ויעקב אורלנד.