אכן, מדינת ישראל לא הוקמה כפיצוי לשואה

מעולם לא ניתק הקשר בין עמנו לבין ארצו. תמיד חיו פה יהודים ובמאות האחרונות החלה השיבה הביתה. ישראל מגלמת הבטחה - הן של הדורות הקודמים והן לאלו שיבואו. פעם, ברגע של חסד, שאלתי את סבתא לאה האם בגיא ההריגה באושוויץ היה רגע שבו האמינה באחריתה הטובה; שבתוך חמש שנים תעלה למדינה יהודית עצמאית, ותזכה להקים משפחה עם ילדים, נכדים ונינים? היא לא ענתה, רק מחתה דמעה וניגשה למטבח. הוציאה מהמגירה חבילה שבה נצררו כף ומזלג גדולים. "של סבא משה", עם זה אכל את מנותיו הזעומות במטהאוזן. "העבירו הלאה", ציוותה.

אין בעל הנס מכיר בנסו, לימדונו חכמים. התרגלנו למציאות הטבעית של עם חופשי היושב בארצו. הימים האלה שבין כסה לעשור לאומי, נועדו להזכיר שאין זה מובן מאליו, ושעלינו לברך על נס תקומתנו מעפר.

"ושיננתם לבניך". שני לקחים מרכזיים. הראשון, היותר מצוטט: "לא עוד!". בלקח הזה כלולים זוועות השואה ומוראותיה, רשעות התליינים, גבורת הלוחמים היהודים וקדושת הנרצחים.

הלקח השני לא פחות חשוב: השואה הייתה גט הכריתות לגלות. העם היהודי נקרא לשוב הביתה משדות זרים, מנדודים אינסופיים בין עמים שלא רצו בנו. לא רק מפני האנטישמיות ומאורעות הדמים.

חוקרי העם היהודי בזמננו מדברים על "השואה השקטה": ההתבוללות.

רוב היהודים שמחוץ לישראל אינם מתחנכים במוסדות יהודיים והם מנוכרים למורשתם; מובן שאינם דוברים עברית. דינם להיכרת מעמנו. אם לא הם אז צאצאיהם. לקח השואה מחייב את ישראל להשקיע הרבה יותר בעידוד העלייה ובבלימת ההתבוללות.

לפני יותר מ-2,500 שנה קרא הנביא ישעיהו ליהודי הגולה "צְאוּ מִבָּבֶל בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים". הוא ניבא על בניין ירושלים החרבה: "פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם, כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ, גָּאַל יְרוּשָׁלִָם", וקרא ליהודים ליטול חלק בבניינה.

הקריאה הזאת הושמעה גם בדורות שלפני השואה. לחרפתנו, רק מעטים שמעו אותה. לא מאוחר לתקן. ביום השואה נשוב ונקרא בקול גדול ליהודי העולם בכל אתר ואתר: בואו הביתה.