לזכור ולא לשכוח?

שוב הגיע יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שוב נישאים סיפוריהם המרגשים והמצמררים של הניצולים, ושוב נשמעים נאומים נבובים של כל מי שיש לו גישה למיקרופון, שהמכנה המשותף להם הוא הסיסמה: לזכור ולא לשכוח! האומנם?

רבות נאמר על מערכת החינוך בישראל ומחדליה, על החברה בישראל וצביעותה, על הדור הצעיר וריקנותו. ככל הנראה, הדוגמה האחת הבולטת ביותר המאפיינת כשלים אלה היא ההתייחסות לזכר השואה ולציווי: לזכור ולא לשכוח!

האם מעבר למליצות יש כוונה אמיתית לממש ציווי זה? הן בעצם ימים אלה צעירים ישראלים רבים נוסעים לבלות ב...ברלין; הן בעצם חודשים אלה משקיעים ישראלים נקראים להשקיע ולרכוש דירה ב...ברלין; הן בעצם שנים אלה יורדים ישראלים שמים את פעמיהם דווקא ל...ברלין. האם כל אלה זוכרים, או שמא העדיפו לשכוח ולהשכיח?

אין פסול בביקורים בגרמניה ובברלין, כמו גם במדינות אירופיות אחרות שאדמתן ספוגה דם יהודי, אם המטרה היא אומנם לזכור ולא לשכוח, אם המטרה היא לבקר באתרי הנצחה וללמוד את מוראות העבר, אם התוצאה היא חיזוק ההבנה שאסור לתת למציאות שיצרו הגרמנים - לא הנאצים אלא הגרמנים - באירופה של אמצע המאה הקודמת לחזור על עצמה.

יש פסול בביקורים בברלין כאילו הייתה פריז, או לונדון, או רומא; כאילו שהכל כבר נשכח, וניתן לנסוע לבילויים ו/או לקניות בברלין כמו בכל עיר אחרת בעולם. יש פסול בריקודים במועדונים בברלין, שאינם אלא ריקודים על הדם. יש פסול בחילופי משלחות נוער עם גרמניה אם התוצאה היא...גרמנופיליה. יהודי יכול להיות פרנקופיל, או לאהוד תרבות כזו או אחרת. אבל, להיות גרמנופיל - עד כאן! יש גבול להתעלמות מן הלקח הטרי, בן השבעים בלבד. או שמא אין גבול?

בנאומו בעצרת פתיחת יום השואה אמר ראובן ריבלין, נשיא המדינה, שעל הזרועות של כולנו מוטבע המספר האישי שצרבו הגרמנים. הנשיא התכוון להזדהות ולשותפות הגורל. התופעות שתוארו לעיל אינן עולות בקנה אחד עם כוונתו של הנשיא.