קריסטל כמשל

מי שהאזין לתוכנית "הכל דיבורים" ברשת ב' של קול ישראל ביום 22.10.15 יכול היה לשמוע את אילה חסון, חנן קריסטל ואורחיהם. קריסטל הוא פרשן ותיק (נצחי?) של קול ישראל בנושאי פוליטיקה וספורט. עמיתים שמחניפים לו מכנים אותו "פרשן-על". האומנם?

בתוכנית הנדונה, קריסטל חילק את הארץ על דעת עצמו לשלושה חלקים, וכה אמר פרשן-העל:

• "ירושלים, שם יש גם אזרחים, גם שוטרים, גם חיילים";

• "ארץ ישראל הישנה שלנו (שבה) אזרחים רבים נכנסים עם נשק";

• "השטחים, שם אין אזרחים רגילים, ישנם מתנחלים, ישנו צבא, ישנם מחבלים".

מן הסתם, רק בטעות שכח קריסטל שגם בירושלים יש מחבלים, שעל מעלליהם אנו שומעים מדי יום. אבל, מנין לקח פרשן-העל את המושג "ארץ ישראל הישנה שלנו", ובמקום לשייך אותו ליהודה ולשומרון, ערש ההיסטוריה ושחר ההיסטוריה של עם ישראל, קשר אותו (מסתבר מההמשך) למדינת ישראל שבתחום "הקו הירוק"?

לגבי החלק השלישי, ראוי להזכיר לפרשן-העל שכמו שלכל אדם יש שם, כך גם לכל אזור יש שם, כולל לחלקי הארץ שמשום-מה ברדיו "הממלכתי"(?) קרויים "שטחים". על כן מעסיקים כלי השידור השונים כתבים לענייני "שטחים". על כן, כנראה, נמנע הרדיו "הממלכתי"(?) (כמעט לחלוטין) מלשדר את השיר בהא הידיעה של חג השבועות, "סלינו על כתפינו", מכיוון שמדובר בו על הבאת ביכורים מכל חלקי הארץ, לרבות מיהודה ומשומרון. טוב יעשה קריסטל אם יפתח אטלס מהשנים שבהן נכתב השיר (שנת תרפ"ט 1929, שנתם של המאורעות והפרעות דאז, שהתפשטו ברחבי הארץ כאש בשדה קוצים, גם ללא "רשתות חברתיות"), לפני היות "מדינת ישראל", "קו ירוק", "גדה", "שטחים", "כיבוש". הוא ימצא שם, ואפילו באטלס בערבית או באנגלית, את השמות הגאוגרפיים-היסטוריים: יהודה, שומרון.

אבל, בדמוקרטיה הקריסטלית, ב"שטחים" "אין אזרחים רגילים, ישנם מתנחלים". כלומר, חנן קריסטל, פרשן-העל בנושאים פוליטיים, שוכח שמעבר ל"קו הירוק" חיים כ-750,000 (שבע מאות וחמשים אלף, שהם שלושת רבעי מיליון, שהם כמעט עשירית מאזרחי ישראל) אזרחים ישראלים שאינם רגילים בעיניו (הם מתנחלים!), אם כי הם מצביעים לכנסת, משרתים בכל יחידות צה"ל, משלמים מיסים למדינת ישראל. מכיוון שאינם אזרחים רגילים, ואולי אף אינם בני-אדם רגילים, מותר אליבא דתקשורת "הממלכתית"(?), ארגוני זכויות האדם והאזרח (ובלבד שלא מדובר ביהודים) וגורמים "נאורים" בעיני עצמם (שוחרי "שלום" ו"דמוקרטיה") בפוליטיקה ובציבוריות בישראל לשקול את נישולם ואת גירושם מבתיהם, תמורת שלום, או אפילו תמורת "שלום", או סתם במסגרת הסדר ש(לא) יספק את הפריץ מרמאללה ואת העולם "הנאור".

על כן, הנחת היסוד הגלומה בשאלותיהם של המראיינים והמגישים בתקשורת הישראלית היא שלסכסוך הערבי-ישראלי יש רק פתרון אחד - "פתרון שתי המדינות" - והם מסרבים בעקשנות אפילו לדון באפשרות שאולי כלל אין פתרון, ואולי לא בדורנו, ואולי לאו-דווקא בתחומי ארץ ישראל המערבית. מכל מקום, תקשורת חושבת וחוקרת הייתה מעלה לדיון ציבורי גם אפשרויות אחרות, ולא הייתה מסתפקת ב"פתרון" שאיננו פתרון, וכל כולו המשך הטחת הראש בקיר והקזת דם של יהודים וערבים כאחד.

וכפי שנאמר בכותרת, חנן קריסטל הוא רק משל לתפישה החד-צדדית השולטת בתקשורת הישראלית, עד כדי כך שאזרחי ישראל - רגילים ושאינם רגילים - אינם נחשפים כלל לתפישות ולאפשרויות אחרות.