הודיה על כל מדליה ומדליה

שנת 480 לפני הספירה, שלהי קיץ, המלך לאונידס מספרטה נופל בקרב Thermopylae בראש שלוש מאות לוחמים ספרטנים מול כמאה וחמישים אלף לוחמים פרסיים. הוא גיבור. לא בגין ניצחונו. הוא ניגף. ראשו הכרות הונף על גבי רומח והצג לראווה. אבל התעוזה, הגבורה, החד-פעמיות של גיוס כוחות הרוח להדוף את הפולש כבד החיל, הופכים אותו למופת. יחיד בגבורתו. לדורות.

לאונידס אחר, לאונידס מרודוס הוא גיבור מנצח. הוא זכה שלש פעמים בשלושה מירוצים אולימפיים בארבע משחקים אולימפיים, בשנות 164,, 160, 156, 152 לפני הספירה ונושא בתואר הנחשק "טריאסטס" כלומר מנצח משולש כולל ניצחון המרוץ בשריון בחרב ובמגן (ההופליטודרומוס) שדרש סבולת נדירה והיה קשה פי כמה מאשר המרוצים בעירום. בלשון של היום היינו אומרים כי ליאונידס מרודוס היה בעל 12 מדליות זהב אישיות, יחיד בדברי ימי התחרויות עד שצלל בימינו מיכאל פלפס לבריכות ארבע אולימפיאדות ו-13 מ-22 מדליות הזהב שלו הן אישיות (שע קבוצתיות) והיה בינתיים לראש וראשון בשיאני האולימפיאדות בהיסטוריה.

328 שנה מפרידות בין הליאונידסים היוונים, הליאונידס הגיבור המובס, וליאונידס הגיבור המנצח, 2268 שנה מפרידות בין המנצח של ימינו לבין המנצח של כל הזמנים עד הנה. וההערצה הולכת על גישרי הזמן ואינה עוצרת.

דברי הימים העמוסים לעייפה באין ספור אישים, והישגים, וכישלונות, ואסונות, ושמחות, ושיאים ותהומות ומתעקשים בכל פינה מפינות העולם לשכנע את הבריות שכל מה שהם זוכרים - שינה את ההיסטוריה, זוכרים שני ליאונידסים שלא שינו דבר, חוץ מאשר את גבולות ההערצה של האדם ליחידים שהרחיבו את גבולות היכולת האנושית אל מעבר לכל ממוצע, לכל מצוי, לכל צפוי, ואף על-פי שלא היה איש שהגיע לרמתם, אין איש שאינו רואה בהישגים הנדירים שלהם אבן דרך חלומית למה האדם מסוגל להגיע בהקיץ, כולל האדם שלא יגיע שם לעולם. הבודד ברוחב ובעומק החוכמה שאין חכם בדורות ובין כל איי הים הדומה לו, אבל הוא אדם בשר ודם, שןקד, לומד מאיר עולמות בנר שהאיר בלילות את דפי תלמודו ומבחנות מעבדתו - נותן לכל אדם אמונה ביכולת האדם, המשורר, המנגן, הסופר, הצייר, הפסל, הארכיטקט, הממציא, החוקר, הגיבור הלוחם בשריון הברזל או בשריון הרוח ובלבד שהוא יחיד, שאין מי שיגיע לפסגה אליה רק הוא הגיע, כל אחד מרום גובהו מרים את האדם כאדם גבוה יותר, מוליך אותו רחוק יותר, מקדם אותו מהר יותר, גם אם הוא עצמו אישית לא יכול להגיע אל אפס קצהו של ההישג של אלופים ואלופות בשדות החריש מעורר ההשתאות אליו הגיעו.

אני נמנה עם המעריצים של היחידים האלה שוברי השיאים בכל תחום, והמתעמלת סימון ביילס המעוטרת במדליית זהב שמפליאה מאין כמוה לכתוב שירה בגופה הקורא תיגר על הגרביטציה ויוצר אסתטיקה שהופכת שיא, ומייקל פלס המונה את שנותיו במספר המדליות שהוא מושה מן המים במאמץ המתקרב עד קצה גבול העל טבעי, וירדן הפורקת על המזרן אלפי שעות ריכוז ואימונים ושליטה בכל שריר ושריר, וכלת פרס נובל נלי זקס העומדת על בימות עולם וצרור עלי שירה נושרים מחיקה, ועגנון המעלה את האש ואת העצים לגבהים של סיפור פשוט שאין דומה לו מתמולל שלשום מעוררים בי אותה תחושת הודיה עמוקה לעובדה שהם מרימים גם אותי אל על, אף על-פי שמכל בחינה מדידה שרפרף שאני עומד עליו צנוע שבצנועים, ואינו ניכר מכל שרפרפי העולם.

אני נמנה עם האוהבים את הדגלים שמניפים המנצחים ומעריציהם מבית וממרחבי תבל כולה, אני נמנה עם המצטרפים למחנה השמח במנצח שלו, הגא בגיבור שלו, וחש כי באותה שעה אני שמח עם כל האדם וגא עם כל ילודי אישה שההישג של איש אחד או אישה אחת זוקף את אמונתם באמירה האוניברסאלית שהשמים, השמים של כל האדם, הם הגבול.