תודה לתנועת "נשים עושות שלום"

תודה לעשרים אלף הנשים, שעלו לרגל בחג סוכות לירושלים במצעד שלום מרגש. יום שהחל בצעדה של אלפי נשים - ישראליות ופלשתיניות בצפון ים המלח, שהסתיים במצעד התקווה, בו השתתפו נשים נחושות להמשיך להיאבק לכינון הסכם מדיני כדי להוציא את שני העמים, המחלקים את כברת הארץ היקרה לנו, ממעגל הדמים והשכול.

מכל גלריית הנשים, שהופיעו על הבמה מול בית ראש הממשלה, ריגשה אותי במיוחד ההופעה של הרבנית הדסה פורמן, אשת הרב מנחם פורמן ז"ל, כלתה מיכל פורמן, שנפצעה קשה בפיגוע טרור, ותינוק חמוד בזרועותיה.

כבשה אותי התובנה של מיכל פורמן תושבת תקוע, שבדבריה בפני הנאספים הדגישה - "החיים הם השלום. החיים כאן יתאפשרו רק אם נפסיק להיות קורבנות של טרור, של כיבוש. כולנו צריכים להתגבר ולהתחיל לעבוד קשה למען החיים כאן."

כבשה אותי התובנה של שתי נשים מתקוע, הרואות בכל בני העמים החיים כאן כברואים בצלם, כפתוחות גם לכאבו ולסבלו של האחר. בנקודת המוצא שלהן אין התנסחות לאומנית ואין התנשאת על פני האחר.

נראה לי, שליום הנשי היפה, שהעניקה תנועת "נשים עושות שלום" לירושלים, אפשר לשזור גם שורות משירו של מחמוד דרוויש - "יבוא יום אחר":

יָבוֹא יוֹם אָחֵר, יוֹם נָשִִׁי

שָׁקוּף בְּדִמּוּי, מֻשְׁלָם בִּיצִירָה,...

...וְהַיּוֹנָה תָּנוּם אַחַר הַצָּהֳרַיִִם בְּטָנְק נָטוּשׁ

אִם לֹא תִּמְצָא קֵן קָטָן בְּמִטַּת זוּג אוֹהֲבִים....

אני מאחל לתנועת "נשים עושות שלום", שיצליחו לזכות אותנו במציאות חדשה, שהיונה תנום בטנק נטוש ושתמצא לה גם קן במטות האוהבים, שלא יידעו עוד מציאות של מעגלי דמים חוזרים ונשנים.