צוואתו של סטיבן וינסנט

גורלם של אנשים דוברי אמת הוא למות טרם עת. ביחוד נכון הדבר לגבי אנשי רוח הקוראים תיגר על ההתרפסות הכללית לפני האיסלם, לפני הגי'האד העולמי, בשם הצדק, ההגיון, והתרבות.

כידוע, דוברי אמת מצטטים אנשים אחרים שהם דוברי אמת, כדוגמת חברי כנסת ערבים, או מטיפים של הג'יהאד. זאת מכיוון שדבר מעניין קורה לרוב המכריע של עושי החדשות המערביים המדווחים מן המזרח התיכון או בנושאים של המזרח התיכון.

הם מאבדים את הקשר עם המציאות ומדווחים מהרהורי ליבם המפוחד. לרוצחים הם קוראים לוחמי חופש. מטיפים לרצח מכונים איסלמיסטים מתונים, ראשי מאפיות מקומיות נקראים מנהיגים מקומיים, וצדק הופך למשהו יחסי.

תרבות הרצח, הקנאות הדתית, דיכוי הנשים, דיכוי אנושי, ושחיתות מערכתית נקראת תרבות חלופית שאיננה ירודה או נחותה מתרבות של חופש, שלטון נקי, ודמוקרטיה.

עושי החדשות מעדיפים לפרסם את דבריהם של מתרפסים, חנפנים, שתולים של, קנויים מטעם, ממונים מטעם הג'יהאד העולמי, ולתת כיסוי טוב לכל הצידוקים למעשי רצח וטרור.

גם המדווחים מן השטח עושים את מלאכתם פלסתר. הם מעדיפים לשבת במלון טוב במקום להתחכך עם ההמונים הלא-רחוצים בחום המעיק של רמאללה או בצרה. הם שוכרים לעצמם מחליקי-דרך, מתורגמנים, מעכארים מקומיים, שגם הם ממונים מטעם, אשר מובילים אותם לעבר השקר והכזב. כך קונים לעצמם הכתבים ביטחון, הסכנה עם הקו הרשמי של העיתונות, עם הזרם המרכזי אשר יוביל אותם בדרך הבטוחה אל מסדרונות העריכה והתחככות עם החלונות הגבוהים.

הדוגמא הטובה ביותר הינו הכתב הנערץ של הניו-יורק טיימס, תומאס פרידמן. הלה קנה את עולמו כאשר תאר את מעשה הרצח של הפלנגות הנוצריות באויביהן המוסלמים כאילו היו שלוחיה של ישראל, קנה את הסיפור של המחבלים בראשות איש הטפלון יאסר ערפאת על קרבו ועל כרעיו, והתבסם באומץ ליבו המדהים כאשר התעמת עם מפקד הכוחות הישראלים בלבנון, אך לא עם מפקד הפלנגות הרצחניות.

פה ושם עולים וצפים קולות צורמים, קולות של אמת ויושר אישי. שקר הוא לא אמת. רצח הוא רצח. דיכוי איננו חופש, שחיתות איננה נקיון כפיים. שיתוף פעולה עם האויב איננו פטריוטיות. כניעה איננה ניצחון, השלמה עם המצב הקיים איננו פרגמטיזם. כאשר עולים קולות כאלו בכל נושא שבעולם, קולות אמיצים, קולות נגד הזרם, נוטה העולם המערבי לכבד את האומץ, ולכבד את הדוברים. כאשר מדובר בעולם המוסלמי-ג'יהאדי, קולות כאלו ראויים רק לתגובה אחת. רצח.

לפני חמש עשרה שנה פורסם ספר, The Satanic Verses. לא ממש קריא, לא ממש קל, מיועד לחובבי אנגלית משובחת ומטורפת. יש בו בספר מתיחת ביקורת סרקסטית, היתולית, דקה מן הדקה על מקורות האיסלם, על הקנאות האיסלמית, הרצחנות בשם האיסלם. ספר לחובבי סאלמן רשדי. הספר הוכיח כי לאיסלם אין חוש הומור, וכי את האמת מעדיף האיסלם לרצוח. על הסופר הוכרז עונש מוות והוא ירד למחתרת.

לפני שישה חודשים נרצח תיאו ואן גוך, נצר למשפחת ואן גוך המפוארת, על-רקע חשיפת האמת על יחס האיסלם לאישה. החומרים שחשף מצמררים, ביחוד תחת מגע האמן של תיאו ואן גוך. למרות שהוזהר כי את האמת אסור לחשוף, המשיך באומץ לדווש בעירו אמסטרדאם. תיאו ואן גוך נרצח בידי קנאי מוסלמי, ואל הפגיון הנעוץ בו נוספו חמישה עמודים מודפסים בצפיפות של המניפסטו של הג'יהאד.

השבוע נרצח סטיבן וינסנט, Steven Vincent אמריקני שקצה נפשו בדייטה הקבועה של צידוקים למעשי רצח וזוועה. יכול היה להישאר בניו-יורק ולהמשיך ולעסוק באהבתו הראשונה, ביקורת אמנות, אבל לא, הוא קם ונסע לעירק, לבצרה, שם שם נפשו בכפו והחל לגלות את האמת.

האמת היא שבצרה המשוחררת תחת השלטון האנגלי היא לא אחר מאשר שלוחה של אירן החומייניסטית, תחת מעטה כבד של החשכת האמת. שהבריטים, כדרכם בקודש, ויתרו מראש על משימתם, הקמת המדינה דמוקרטית, והפקירו את העיר שתחת חסותם לארגונים האיסלמיסטים הקיצונים והרצחניים ביותר.

הוא גילה, בסדרת מאמרים נוטפי הומור שחור, כי שחרור עירק מאימתו של סדאם חוסיין הוא למעשה מסירתה בידי מיליציות דתיות מושחתות מאין כמותן החולבות את המערכת החדשה לצורך בניית כוחן המחודש, ומטילות חיל ורעדה, אימה וטרור על כל העיר. הוא גילה כי המשטרה כולה סרה למרותו של ה"בוס", אחד המנהיגים הקיצוניים ביותר של השיעה המכוונת מן המורדור שממזרח, אירן השיעית.

כדי לגלות כל זאת התנער סטיבן וינסנט מן המתורגמנים מטעם ומצא לו אישה, עירקית, אמיצה ועשויה ללא חת, אשר הבהירה לו כי תקוותה היא שהמערב אכן יבוא ויעשה משהו חיובי, מתוך אמונה יסודית כי דרך המערב עדיפה על דרכי המזרח העקלקלות. ביחד פנו היישר אל העירקים שברחוב, שבתחנת המשטרה, בבתי החולים, בחברת החשמל, וגילו כי כולם, מגדול ועד קטן, כבר נכנעו לטרור הפנימי של האיסלם השיעי הקיצוני, ועתה מנסים לשרוד מתוך יאוש עמוק.

הם גילו שהכיבוש האמריקני הישר, בעל הרצון הטוב, שמנסה לבנות מחדש מדינה כדבעי, תורם את חלקו לבניית משטר האימים של הג'יהאד האיסלמי הרצחני והמושחת, מתוך בורות, טיפשות, וחוסר הבנה מוחלט של המקום והתרבות שבו שקעו עד לצווארם. שהתהליכים של ממשל תקין ישר ושקוף אינם פועלים בעירק של בצרה, אלא משרתים היישר את אויבי הצדק, השוויון, החופש והשחיתות.

הם ציטטו דוגמאות טיפוסיות. הרחוב שלא שופץ, והוילה שכן שופצה. קווי המתח הגובה המשלמים כופר לשבטים בדואים, כדי שלא ינזקו, מה שקרוי פרוטקשן. האמת וכל האמת, בהומור שאמריקנים מבינים, הסביר סטיבן וינסנט לכל מי שמוכן לקרוא כי אמריקה לא קוראת את המפה באמת, אלא אונסת את השטח, שהיא שותפה לבניית מפלצת נוראה של קנאות איסלמית, שהיא מתנהגת כדהימי של האיסלם במקום להיות הכובש בעל הרצון הטוב. שבריטניה הגדולה מתרפסת שוב בפני האלימות הג'יהאדית, ומגינה עליו כדי לחסוך לעצמה עימותים כואבים.

לכן נרצח, ועוזרתו נפצעה קשות. זה גורלו של כל דובר אמת. הוא מצטרף לשורה קצרה של דוברי אמת מתים, כמו דניאל פרל, רחבעם זאבי, תיאו ואן גוך, ויונתן קרי, יו"ר האוניברסיטה האמריקנית בבירות, אשר סירבו להיתמם והעמידו בפני האיסלם את בבואתו האמיתית.

מה עלינו ללמוד מחייו ופועלו של סטיבן וינסנט?

ראשית, שהמדינה האיסלמית הדמוקרטית בארצות ערב היא חלום באספמיה. שצדק, הגיון, דמוקרטיה, אהבת-אדם, כיבוד אדם, כיבוד הברית והאמנה אין להם מקום בעולם הזה. שכל ישות פוליטית איסלמית היא בית גידול, חממה, לכוחות הגי'האד, הרצח, והשחיתות. שכוחות אלו הן כה דומיננטים בחברה הערבית מוסלמית שרק הפעלת כוח תקיפה ורצחנית לא פחות, כדוגמת שלטון סדאם חוסיין, או עבדאללה חוסיין, יש בכוחם לדכא ולהכפיף את הכוחות הללו, וגם זה לא לזמן רב. שכל נסיון הידברות עם העולם הערבי-מוסלמי ג'יהאדי הוא אחיזת עיניים עצמית.

שנית, שבן-הברית מבריטניה לא השתנה מאז המנדט שניתן לו על ארץ ישראל, מבחינה זו שהוא מעדיף תמיד לשתף פעולה עם הגורם התקיף ביותר והרצחני ביותר.

שלישית, שהדבר הטוב ביותר שיכולה אמריקה לעשות, אם אין היא רוצה להקים שלטון אימים דמוי סדאם, הוא להכריז על ניצחון, להתנתק, ולקוות שהכוחות הנוגדים במערבולת הנוראה הזו יצליחו לדכא האחד את השני.

אנו לא בעירק. אנו לא מאה וחמישים אלף חיילים עלובי נפש הנבלעים בינות לים הגועש של ארבעים מיליון ערבים שמשאת נפש רובם היא לחסל את הפולש הזר שבא ללמד אותם הלכות משטר תקין.

בארץ ישראל אנו היהודים עדיין הרוב. הבעיה שלנו שאין לנו מספיק סטיבן וינסנט אשר יחשפו את האמת העירומה, הקשה מנשוא, שהשלום הוא אולי משאת לב, אבל איננו יותר מציאותי מאשר שלום עם המפלגה הנאצית. שהערבים אינם רואים ברוחה כלכלית אישית ותרבותית את משאת נפשם, אלא רק את הגי'האד. שהניסיון להקים מזרח תיכון חדש המבוסס על עקרונות של נביאי ישראל הוא פשוט אווילי. שאם איננו רוצים להיות סטיבן וינסנט ותאו ואן גוך ושלושים קשישים היושבים לשולחן הסדר בנתניה יש לבצע הינתקות אמיתית וכוללת.

אני מציע לכל אדם הרוצה לדעת מהי עתידה של ארץ ישראל כמדינה דו-לאומית להתבונן היטב בקישור הבא.