|
|
|
|
שומרי סף חיוניים [צילום: איציק וולף]
|
|
|
|
| "היותה של פעולה בלתי-חוקית – כקביעת היועץ המשפטי – היא אפוא סיבה מספקת שלא לבצעה במתכונת המבוקשת, והימנעות הרשות מביצועה היא שיקול דעת נכון ואף מתחייב. המשמעות איננה שהשר כפוף ליועץ המשפטי, אלא שהשר כפוף לחוק – ופירושו של היועץ המשפטי את החוק מחייב אותו" | |
|
|
|
הנה הציטוטים המלאים, כדי שתוכלו להבין עד כמה הדברים חד-משמעיים – וחמורים. ברון כותבת:
"הלכה מושרשת היא שהיועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של החוק כלפי רשויות המינהל, וחוות דעתו מחייבת אותן – כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת... אכן, היועץ המשפטי לממשלה, כמו גם נציגיו במשרדי הממשלה השונים, הם שומרי הסף של שלטון החוק ופעילותם ככזו חיונית בכל רשות מרשויות המדינה. פירושו של דבר שהיועץ המשפטי, בפרשנותו את הדין הקיים, איננו רק 'מייעץ'; הוא גם 'מפקח' על הממשלה.
"לחוות דעתו יש אופי מעין-שיפוטי, מפני שהיועץ המשפטי גוזר מסקנות נורמטיביות המתחייבות, להבנתו המקצועית, מיישום הדין הקיים על נסיבותיו של מקרה ספציפי. במובן זה, מבחינתה של הרשות המינהלית, פעולה בניגוד לדעת היועץ המשפטי כמוה כפעולה בניגוד לדין, ופשיטא שאין רשות רשאית לפעול בניגוד לדין.
"...קבלתה של כל החלטה מינהלית וביצועה של כל פעולה מינהלית, מותנות בהיותן חוקיות. היותה של פעולה בלתי-חוקית – כקביעת היועץ המשפטי – היא אפוא סיבה מספקת שלא לבצעה במתכונת המבוקשת, והימנעות הרשות מביצועה היא שיקול דעת נכון ואף מתחייב. המשמעות איננה שהשר כפוף ליועץ המשפטי, אלא שהשר כפוף לחוק – ופירושו של היועץ המשפטי את החוק מחייב אותו".
ואילו רובינשטיין כתב: "כאן עלי להקדיש דברים קצרים ללקח שיש בפרשה זו – כיצד אין מערכת ציבורית צריכה להתנהג, ועד כמה חיונית השתתפותם של 'שומרי סף' משפטיים ואחרים. יש טענה חוזרת ונשמעת בדבר 'משפטיזציה' יתרה, אולם המשפטנים אינם קובעי המדיניות, ואילו היה הכל נעשה כדין לא היו עולות אותן טענות; אך ענייננו הוא דוגמה לכך שאילולא המעורבות המשפטנית היו נעשות שגיאות קשות".
|
|
|
|
|
הבעיה: תוכנית פעולה אחת [צילום: לע"מ]
|
|
|
|
| באופן מפליא – ואולי בעצם לא מפליא – ברון מסתמכת על אהרון ברק, יצחק זמיר ודורית ביניש. השניים הראשונים היו היועצים המשפטיים לממשלה, והאחרונה הייתה פרקליטת המדינה. ואילו רובינשטיין מציין במפורש שדעתו נובעת מנסיונו בתפקיד היועץ המשפטי. יש דעות אחרות – מעירה ברון – אבל אותן היא כמובן לא מצטטת | |
|
|
|
נעיר תחילה, שבאופן מפליא – ואולי בעצם לא מפליא – ברון מסתמכת על אהרן ברק, יצחק זמיר ו דורית ביניש. השניים הראשונים היו היועצים המשפטיים לממשלה, והאחרונה הייתה פרקליטת המדינה. ואילו רובינשטיין מציין במפורש שדעתו נובעת מנסיונו בתפקיד היועץ המשפטי. יש דעות אחרות – מעירה ברון – אבל אותן היא כמובן לא מצטטת.
אבל זה בשוליים. העיקר הוא המהות – וזו חמורה ביותר. תראו מה אומר בג"ץ: רק היועץ המשפטי לממשלה יחליט מהי פרשנותו של החוק, השרים חייבים להישמע לו ורק בית המשפט יכול לפסוק אחר. נו, אז נלך לבית המשפט. ברון אכן אומרת, שהחלטותיו של היועץ בתפקידו כיועץ כפופות לביקורת שיפוטית. אבל האם מישהו זוכר מתי קרה שבג"ץ התערב בחוות דעת שכזו? כלומר: זה תיאורטי בלבד.
התוצאה היא, שיש בישראל אדם אחד ויחיד – שאיש לא בחר בו, אלא שמתמנה על-ידי הממשלה על-פי המלצותיה של ועדת איתור שבה הנבחרים הם במיעוט – שלמעשה אין אפשרות לערער על דעתו. הוא "מעין-שיפוטי" אומרת ברון – ללא יכולת ערעור. אפשר לערער על פסק דין של שלושה שופטים, אפשר לערער על החלטת ממשלה בת 20 שרים, אפשר לערער על חוק שמקבלת הכנסת ברוב של 120 חברים. אי-אפשר לערער על החלטה של אדם יחיד. בג"ץ מחליט בהרכב של לפחות שלושה; היועץ המשפטי מחליט לבדו. על בג"ץ אפשר לבקש דיון נוסף; על החלטת היועץ המשפטי אתם יכולים לעתור, ותהיו מרוצים אם לא תחויבו בהוצאות.
נחזור לדוגמה של הרמטכ"ל. ועדת אגרנט מצאה, שהמחדל שקדם למלחמת יום הכיפורים נבע במידה רבה מן המונופול של ראש אמ"ן על הערכת המצב הביטחונית. ועדת וינוגרד קבעה, שהמטה הכללי והממשלה כשלו במלחמת לבנון השנייה בכך שהראשון הציג לשנייה תוכנית פעולה אחת ויחידה. כלומר: כאשר מדובר בביטחון המדינה, בעצם קיומה, בחיי אזרחיה – הממשלה צריכה לקבל שתי חוות דעת, או לפחות את היכולת לדחות את דעתו של היועץ הביטחוני שלה. אבל כאשר מדובר בהקמת יישוב, בבניית תחנת כוח סולארית או בהסדרת אימוץ – היא חייבת להישמע ליועץ שלה.
מטורף? בהחלט. וזו לא הדוגמה היחידה. החוק קובע שנגיד בנק ישראל הוא היועץ הכלכלי לממשלה. תולדות המדינה מלאות בהתנגשויות בין הנגיד לבין שר האוצר, שאף הגיעו לפיצוצים מתוקשרים. מה יהיה גודל הגרעון, על מה יוצאו כספי המיסים, כיצד לבנות את התקציב – על זה הממשלה מקבלת עצה ואז מחליטה. אבל אם ניתן יהיה להלביש את אותן מחלוקות בתחפושת משפטית – הממשלה תהיה כבולה ליועץ המשפטי שלה.
|
|
|
|
|
לא להיבהל מהצווחנים [צילום: הדס פרוש, פלאש 90]
|
|
|
|
| אני לא סומך על הפוליטיקאים שלנו שינהגו בצורה אחראית ושקולה ושתמיד יצייתו לחוק. פרשת חוות השקמים, בה כאמור נאמרו הדברים שצוטטו כאן, היא אכן דוגמא מובהקת להתערבות משפטית שמנעה לכל הפחות אי-סדרים ואולי גם שחיתות ברכוש ציבורי. הכל שאלה של מידה ושל איזונים – והללו אינם קיימים כיום | |
|
|
|
אין כאן מילה אחת של הפרזה. זה בדיוק מה שאומר בג"ץ – שהוא אולי האחראי העיקרי לצמיחת כוחו המפלצתי של הייעוץ המשפטי. כוח שאין עליו למעשה שום מגבלה. כוח של פקיד שמתמנה לשש שנים – יותר מהרטמכ"ל ומהמפכ"ל וכמעט כמו נשיא המדינה – ושבפועל לא ניתן לפטר אותו. ואולי הכי חמור: כוח שנובע מכוח המלצות של ועדות ציבוריות, פסיקה משפטית ונהלים של היועצים המשפטיים עצמם – ולא מכוח חוק כלשהו שאושר בידי נבחרי העם. תזכורת: אנחנו בדמוקרטיה!
שיהיה ברור: אני לא סומך על הפוליטיקאים שלנו שינהגו בצורה אחראית ושקולה ושתמיד יצייתו לחוק. פרשת חוות השקמים, בה כאמור נאמרו הדברים שצוטטו כאן, היא אכן דוגמה מובהקת להתערבות משפטית שמנעה לכל הפחות אי-סדרים ואולי גם שחיתות ברכוש ציבורי. הכל שאלה של מידה ושל איזונים – והללו אינם קיימים כיום.
את זה צריך לשנות מן היסוד, באמצעות חקיקה. חוק שיגדיר במדויק את תפקידו, סמכויותיו, אחריותו וחובותיו של היועץ המשפטי לממשלה ואת אלו של היועצים המשפטיים למשרדיה. חוק שיקבע את דרכי המינוי והפיטורים שלהם. חוק שיגדיר מתי רשאים הממשלה והשרים להיעזר בייעוץ משפטי חיצוני. חוק שיקבע מנגנון להכרעה בחילוקי דעות בין הנבחרים לבין יועציהם. חוק שיפצל בין תפקיד היועץ המשפטי לבין תפקיד ראש התביעה הכללית.
אם איילת שקד באמת רוצה לשנות ולהטביע חותם – זה הכיוון בו היא צריכה להשקיע את מלוא משאביה, כשרונותיה וכוחה. להקים ועדה ציבורית שתנסח את הצעת החוק, שכן לא ניתן לסמוך על משרד המשפטים שיביא חוק שיצמצם את סמכויותיו; ועדה בה יהיה רוב למומחים עצמאיים ולאישי ציבור. לא להירתע מהאינתיפאדה הצפויה של הצווחנים על "פגיעה בשלטון החוק". זה עוד יותר חשוב מאשר המינויים הצפויים לבית המשפט העליון, משום שכאן מדובר על שינוי יסודי ועל החזרת השלטון לידי מי שנבחרו לכך. מדובר על השתחררות מכבליה של דיקטטורה.
|
|