חרות היא ערך נעלה. שבטי ישראל הפכו להיות עם ישראל כאשר יצאו ממצרים. המושבות הפכו להיות ארה"ב כאשר השתחררו מעול בריטניה. ויש עוד כהנה וכהנה דוגמאות מההיסטוריה הקרובה והרחוקה. אלא שחובה לזכור, כי שום זכות אינה מוחלטת – כולל הזכות לחופש.

המדינה יכולה לשלול את החופש מעבריינים. היא יכולה לגרש את מי שנכנסו אליה שלא כדין. אסור להוציא לשון הרע ולפגוע בפרטיות, גם לא במסגרת חופש הביטוי. הזכות לשבות מאוזנת מול זכויות המעביד והאינטרס הציבורי. את הזכות להיבחר ניתן לשלול ממי שהורשע בעבירות חמורות. הזכות לבחור אינה מחייבת להציב קלפי ליד מיטתו של כל נכה. אפילו הזכות לחיים אינה מוחלטת: לא רק שחובתה של המדינה לשלוח חיילים לקרב, אלא שהיא גם חייבת לשקול עלויות בבואה להחליט על שירותים רפואיים.

משטר דמוקרטי מאזן בין הזכויות השונות, ומביא בחשבון שזכותו של האחד יכולה להיות חובתו של האחר, שהרווח של ראובן עלול להיות ההפסד של שמעון. בל נטעה: כל חופש ממנו אנו נהנים – הוא מוגבל ויחסי כדי שלא לפגוע בערכים חשובים אחרים. אז שלא יספרו לנו שחופש הביטוי או חופש העיתונות הם מוחלטים, ושלא יגידו לנו שמותר לומר הכל ולעשות הכל, משום שזו אינה חרות; זוהי אנרכיה.

"בהיותנו ערב חג החרות, ראוי שנוודא כי כבודה וחרותה של העותרת 1 יכובדו, ועל דרך של צו מוחלט – ייתם מסע תלאותיה". דבריו הנאים של השופט חנן מלצר בשורות האחרונות של פסק הדין, בו אסר בג"ץ על בית הדין הרבני הגדול לדון שוב בפרשת הגט מצפת.

פסק דינו של בג"ץ, ובמיוחד חוות הדעת העיקרית של השופט אליקים רובינשטיין, הוא מלאכת מחשבת משפטית, הלכתית ואנושית. אכן, השופטים הוציאו מעבדות לחרות את האישה האומללה, שבעלה הפך לצמח והיא נותרה עגונה בגיל צעיר. אכן, השופטים חסמו את דרכו של מישהו שביקש להפוך את ההחלטה האמיצה של בית הדין הרבני בראשותו של הרב אוריאל לביא. אבל שני דברים חסרו לי בפסק הדין: חשיפת השם ופסיקת הוצאות.

את הערעור הגיש מישהו שאין לו שום קשר לתיק, ואשר מניעיו נותרו עלומים. לא ברור כיצד הוא קיבל את פרטי התיק, לא ברור האם מישהו עמד מאחוריו, לא ברור האם מישהו שילם לו, לא ברור האם לא היה כאן ניסיון לשבש הליכים. אך האיש יצא פטור בלא כלום. שמו לא פורסם משום שמדובר בתיק רבני – אבל לא הייתה שום סיבה להעניק לו את הגנת האנונימיות המוענקת רק לצדדים. והוא גם לא חויב לשלם אפילו שקל אחד לאישה שאת חייה מירר באכזריות שכזו במשך מספר שנים. בג"ץ החמיץ כאן הזדמנות להוקיע מנוולים כאלו, למען יראו וייראו.

המחוקק הישראלי קבע עונש מירבי של 16 שנות מאסר על החזקה בתנאי עבדות. בפסק הדין היחיד עד כה שהגיע לבית המשפט העליון נגזרו ארבעה חודשי עבודות שירות. אני חוזר: ארבעה חודשי עבודות שירות. אפילו אם היה זה מאסר בפועל, מדובר היה ב-2% מהעונש המירבי. הנימוק של השופטים חנן מלצר, דפנה ברק-ארז וניל הנדל היה, שמדובר במקרה ראשון מסוגו. לפי אותו היגיון ולפי הקו של "הדרגתיות בהחמרת הענישה", בשביל שמישהו יקבל שנתיים-שלוש מאסר, יצטרכו להגיע לעליון עוד עשרות מקרים כאלו.

קצת על עובדות המקרה. איברהים ג'ולאני ובאסמה ג'ולאני העסיקו, תחילת בבית בתם בירדן ולאחר מכן בביתם שועפט, את מרי אן פואיג מהפיליפינים במשך 26 חודשים בעבודות בית. דרכונה ומכשיר הטלפון שלה היו בידי בני הזוג, והיא שוכנה בחדר שירותים ומקלחון, בו הוקצו לה מיטה מתקפלת ומדף לחפציה האישיים. העבודות נמשכו משעות הבוקר ועד עשר בלילה, ולעיתים אף מאוחר יותר. פואיג הוגבלה ביציאותיה מהבית ולא זכתה לאף חופשה, וננעלה בביתם של בני הזוג כאשר שהו בחו"ל. הם לא התירו לה להתקשר לבני משפחתה אלא בנוכחותם וסירבו לאפשר לה להתפלל בכנסייה. בקיצור: בדיוק לזה התכוון המחוקק.

במישור הנקודתי, ישראל לא יכולה להיות מדינה נאורה, אם על עבירה כה חמורה ניתן עונש כה מגוחך. ישראל לא יכולה להזכיר לכל העולם את יציאת מצרים, אם היא עצמה מעלימה עין מעבדות מודרנית. במישור העקרוני, בית המשפט העליון אינו רשאי להתעלם בצורה כזאת ממצוותו של המחוקק, שגילה את דעתו בצורה הברורה ביותר עד כמה העבירה חמורה.

הוועדה החברתית-כלכלית של האו"ם למערב אסיה – יש כזה דבר – מתכננת להשוות את יחסה של ישראל לפלשתינים לזה שממנו סבלו העבדים בארה"ב. אני ממש לא מופתע, משום שמדובר בוועדה של האו"ם (סיבה ראשונה) ומשום שהיא נשלטת בידי מדינות ערב (סיבה שנייה). ובעיקר אני לא מופתע משום שהשקרנים והאנטישמיים באותה ועדה לא המציאו את הרעיון. הוא הופיע כבר ב-2014 במאמר של אווה אילוז שפורסם – כמובן – בעיתון הארץ.

"אל תען כסיל כאיוולתו" הציע לנו שלמה המלך, אבל לפעמים צריך להציב כמה עובדות. נעשה זאת בצורה טלגרפית. פלשתינים רצחו ורוצחים יהודים מזה כמעט 150 שנה. פלשתינים דחו ודוחים את כל הצעות השלום של המדינה ושל המדינה-שבדרך. פלשתינים נהנים אצל מעסיקים ישראלים מתנאי עבודה זהים לאלו שבישראל וטובים בהרבה מאשר אצל אחיהם ביהודה ושומרון. פלשתינים נהנים מגישה למערכת המשפט הישראלית. פלשתינים רשאים להגר. תראו לי משהו, קמצוץ של משהו, מכל זה שהיה לאיזשהו עבד בארה"ב. אבל למה לקלקל שנאה, הכפשה והסתה עם משהו שולי כמו העובדות?

הדרג הפקידותי בישראל בכלל והיועצים המשפטיים בפרט תפסו את השלטון ושללו במידה רבה את החרות – והחובה – של נבחרי הציבור להגשים את המדיניות לשמה נבחרו. אפשר להעמיק חקר בניתוחים של הסיבות לכך, אבל זה משני לשאלה העיקרית: מה עושים כדי לשנות את זה.

מעבר לכך שאנחנו זקוקים לנבחרים ישרים שניתן יהיה לסמוך עליהם, אנחנו זקוקים לנבחרים בעלי עמוד שדרה שיתבעו את המגיע להם. זה חייב להתחיל בדרג הממשלתי הבכיר ביותר, ביוזמות חקיקה שיקבעו בצורה ברורה את גבולות ההתערבות של הפקידים ויחזירו את הסמכויות לידי הנבחרים. למשל: חובה להציע לפחות שלושה מועמדים ראויים לכל משרה בכירה. קביעת המקרים בהם יכול הנבחר לקבל ייעוץ משפטי חיצוני. מתן רוב לנבחרים בוועדות מכרזים. יצירת מסלולים מהירים לקבלת החלטות שגרתיות. הפרדה בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לבין ראש התביעה הכללית.

במקביל, צריך לחזק את השקיפות ואת חובת הפרסום של פרוטוקולים והחלטות, כמו גם את הביקורת הפנימית, את מבקר המדינה ואת רשויות החקירה – כדי להקטין את הסיכוי שיהיה מי שיסרח ולהגדיל את הסיכוי שייתפס מי שכן יסרח. לטווח הארוך, יש לחזק את החינוך ליושרה ולטוהר המידות, כך שהסביבה תקיא מקרבה מי שינסה לנצל לרעה את מעמדו. זה לא בשמים; זה אפשרי, אם רק רוצים ומוכנים להשקיע עבודה ולהתעמת עם מי שיאבדו את הכוח שאינו מגיע להם.

"חוסר האיזון הבסיסי בין העובדים לבין המעסיק משמש נקודת מוצא לשופטי עבודה, שמשתדלים לאתר מנגנוני משפט מקובלים על-מנת לבצע באמצעותם 'איזונים סוציאליים'" – ציטט השבוע בית המשפט העליון מאמר שפורסם לפני מספר שנים. הקביעה הזאת מאוששת את מה שרבים מרגישים: בתי הדין לעבודה מוטים לטובת העובדים. אלא שאם הסיבה לכך היא "חוסר האיזון הבסיסי", הרי שבתי הדין נתקעו איפשהו במאה שעברה.

במקומות עבודה מרכזיים, העובדים הרבה יותר חזקים מההנהלה. תראו את חברת החשמל, הנמלים, אל-על, אגד – ובקיצור: המונופולים ששולטים בחיינו. מדהים לראות כיצד החברות הללו צריכות לפנות שוב ושוב לבית הדין, במטרה למנוע מהעובדים שביתות פראיות, שלעיתים נובעות מכך שההנהלות העזו לעשות מהלך שלא בתיאום עם העובדים.

אבל לא רק שם. החוק והפסיקה מעניקים כיום לעובדים הגנות שהבעלים יכולים רק לחלום עליהם: שימועים, פיצויים, זכויות קוגנטיות, זכות ההתארגנות, הגנה מפני הטרדה מינית, זכויות נשים, זכויות לבעלי מוגבלות, אפליה מתקנת למיעוטים ועוד ועוד. לא שזה בהכרח רע, אך דומה שהמטוטלת איבדה את האיזון. מה שבטוח הוא, שאם יש חוסר איזון – הרי שהוא לטובת העובדים. ואם זה יימשך כך, פחות אנשים ירצו להעסיק עובדים – ושכרם ייצא בהפסדם.