אחד היסודות העיקריים במשטר דמוקרטי הוא הפרדת הרשויות שלפיו הרשות המחוקקת היא הגוף האמור לפקח על הרשות השלטונית המבצעת. מתוקף שליחותם כנציגי הציבור אמורים חברי הכנסת לעשות לילות כימים כדי לשמור מכל משמר שהשלטון ילך רק בדרך הישר. ואם לא - מיד יוטל עליו צל כבד של הצבעת אי-אמון שיאיים על המשך יכולתו לשרוד. לכאורה הכל פשוט וברור.
אבל רק לכאורה. מסתבר כי לראש היהודי "הסידור" הזה לא הכי טוב. כדי להוכיח שאפשר גם אחרת, ואולי גם טוב יותר, חייבת האופוזיציה לפתוח פה ולהשמיע קול חזק וברור, אך את תפקידה זה היא כנראה אינה מכירה. למרבה הצער מול קואליציית נתניהו ניצבת אופוזיציה מפוצלת שכול כוחה הוא בחולשתה. במלים הפשוטות ביותר אפשר לומר כי הכנסת המפקחת כמעט אינה קיימת. הקואליציה של נתניהו יכולה להציע להעלות לדיון חוק הקובע שהירח מרובע והוא עשוי גבינה צהובה עם חורים והח"כים הקואליציוניים יצביעו ויאשרו.
אמנם ראש האופוזיציה המצומקת שבינתיים הוא ח"כ
יצחק הרצוג מסיעת
המחנה הציוני, שנכשל בהתמודדות על ראשות מפלגתו, כנראה ממתין להחלפתו עם פתיחת מושב החורף של הכנסת ב-22 באוקטובר, ולכן יושב באפס מעשה ובקול דממה דקה. היו"ר החדש של המחנה הציוני הוא
אבי גבאי שכלל אינו חבר כנסת ולכן הוא אילם בעל כורחו.
רק מתי מעט מבין חברי האופוזיציה יוכלו לנצל את זמן המסך המוגבל העומד לרשותם כדי שישמע הציבור הרחב את ביקורתם על חוק "הירח המרובע" הסותר את חוקי הטבע, אך דבריהם, אם בכלל יושמעו, יהיו חלק זעיר בלבד מהצגה חסרת משמעות, שכן קול נציגי האופוזיציה אולי יכול להישמע במידת מה, אך הוא לא מזיז לאיש. בעיקר לא לממשלת נתניהו.
במצב דמוי אנרכיה-דמוקרטית כזו איש הישר בעיניו יעשה. חברי הכנסת מהקואליציה המנועים מהצבעה לפי צו מצפונם ומחויבים להרים יד רק על-פי צו מפלגתם, מצליחים לייצר רוב בעד חוקים המשרתים בקושי את עצמם ו/או את שולחיהם. הם יכולים לאשר לעצמם מכוניות צמודות על חשבון הקופה הציבורית וגם להגדיל את שכרם, ובה בעת מאשרים הטבות של מיליארדים לסקטורים ששיגרו אותם למלא באחוריהם את כס המחוקקים. ובהזדמנות הראשונה הם מרימים יד בעד חוק המעגן את הסדר שמירת השבת, כדי לרצות את שותפיהם החרדים בתקווה שעל בסיס "שמור לי ואשמור לך" יצביעו אלה בעבור איוולת חקיקתית כזו או אחרת.
בדרך הדמוקרטית הייחודית הזו נוצר מצב שבו הכנסת שוב איננה שליחת הציבור של העם שנתן את קולו למפלגות ששלחו לכנסת את המועדפים שלהן. זו אף זו: אילו טרחה הטלוויזיה המסחרית להציג על המסכים הצבעוניים חידון נושא פרסים שבו יתבקשו המתמודדים לזהות שמות של חברי כנסת, ספק אם מישהו יוכל לעמוד במשימה ולנצח.
"הראש היהודי ממציא לנו
פטנטים" - כך נהגו פעם לזמר את מילותיו של פזמון אירוני ישן נושן על הגניוס היהודי. למרות השנים הרבות שחלפו מאז חוברו מילות הזמר הקל הזה, מתברר כי עוד נכונו עלילות לכושר ההמצאה הישראלי שאת פרי הבאושים שלו אפשר לרשום בספר השיאים של גינס. ומה המצאנו הפעם? סוג חדש של דמוקרטיה: ללכת בלי ולהרגיש עם.
ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן-גוריון, נהג למתוח ביקורת מזלזלת משהו על התקשורת כשהצביע לעברה ואמר "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". בפרפראזה על הדברים האלה אפשר לומר היום על הכנסת: "הכלבים אפילו לא נובחים כששיירת הענק המייצגת בעיקר את האינטרסים של השלטון - עוברת ומתגלגלת אל מטרה בלתי ברורה, ובינתיים זורה שנאה ומנסה למכור לציבור חלומות-פז שלעולם לא יתגשמו".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
