הרהורים על אג'נדה ועל תמימות

עכשיו זה סופי ו"מפי הסוס": "היא מועמדת לא בגלל שהיא מוכשרת אלא בגלל שיש לה אג'נדה - וזה לא טוב", כך הנשיא אהרן ברק, על פרופ' רות גביזון; ועוד: "כשבא אדם עם דגל ואומר "כך אעשה" הוא אונס אותי לנקוט עמדה כלפי האג'נדה שלו".

ואנחנו, התמימים, חשבנו שתפקידו היחידי של שופט עליון הוא לשפוט. ועוד סברנו לתומנו, לא רק שמותר לו להביא עימו לבית המשפט העליון כל עולם רוחני, ערכי ואפילו פוליטי שהוא אלא שהדבר אפילו רצוי, ובלבד ששלטון החוק נר לרגליו. וגם חשבנו - אנחנו החגבים המלקטים פירורי חסד מתחת לשולחן כבודו - שלבית המשפט העליון אין כל "אג'נדה" (בעברית, סדר יום) חוץ מזו שמייצר הציבור באופן שוטף - תיקים לשפיטה. ועוד חשבנו - תמימים שכמותנו - ששיטת המינויים היא "חבר מביא חבר", דהיינו: ש"דילים" בין חברי הוועדה מאפשרים לכל אחד מהם לסחור עם יתר חבריו במינוי חבריו-הוא.

בא כבודו ובאבחת נאום אחד התיר את הקשר הגורדי שבתודעתנו וגאל אותנו מתמימותנו. למדנו מפיו:

א) לבית המשפט העליון יש אג'נדה "באשר לתפקיד בית המשפט העליון בחברה דמוקרטית". אם סוגיה זו איננה פוליטית אינני מבין פוליטיקה מהי, ולכן אמור מעתה: לדעת כבודו ראוי שלמוסד אותו הוא מוביל תהיה אג'נדה פוליטית.

ב) תנאי הכרחי למועמד להתקבל למוסד הזה הוא שלא תהיה לו אג'נדה כזו, או שלפחות יצליח להסתיר את עצם קיומה טרם מינוייו.

מאחר שאיבדנו את תמימותנו אבל לא את שכלנו הישר, מונחת לפתחנו הסוגיה הבאה: אם לבית המשפט העליון ראוי שתהיה אג'נדה, ואם לשופטיו כפרטים לא ראוי שתהיה אג'נדה, למי נתון המונופול על עיצוב האג'נדה הזו?

המונופול על עיצוב אג'נדות פוליטיות בדמוקרטיה נתון בידי הפרלמנט. בשביל זה אנחנו משלמים לו. מאחר שאין בדברי ימי הכנסת כל רמז לעיצוב האג'נדה הפוליטית של העליון, התשובה האפשרית היחידה היא: מי שמחזיק במונופול הזה בכוח ולא בתוקף חוק הוא אותו "אלמוני" מומחה לחוק שמאחוריו שובל ארוך של פרסומים מבריקים המנסים ליצור זיהוי חד-חד ערכי בין דמוקרטיה לבין נושאים טעונים ושנויים במחלוקת, כגון: הלגיטימיות של ביקורת שיפוטית על חוקתיותם של חוקים, "זכות עמידה" גורפת בבג"צ ושפיטותן של החלטות שתי הרשויות האחרות בתחומים כיחסי חוץ וביטחון ומדיניות כלכלית וחברתית. ובמה חטאה גביזון? בכך שהייתה היחידה שהעזה לקרוא תיגר על המונופול שניכס לעצמו כבודו בסידרת פרסומים מבריקים לא פחות משלו. הפירסומים הללו חולקים על כבודו לא רק לגופן של הסוגיות הללו, אלא חמור מכך: לעצם זכותו לנכס לעצמו את המונופול לקבוע אג'נדה פוליטית למוסד שבראשו הוא עומד.

ואכן, מזה שנים רבות האג'נדה של בית המשפט העליון היא מונוליטית בתוכנה הפוליטי ופרסונלית במקורה ה"קונסטיטוציוני". רק כך אפשר להסביר לא רק את הרוב הבולשביקי של 8:1 בהחלטה השערורייתית בעניין חוק פינוי-פיצוי או את פס"ד קעאדן, אלא גם את זהות הפוליטיקאים מתנגדיו של ברק: כולם מן הימין. נוכח התנגדותם העקבית של ריבלין, לבני, איתן, ליברמן, אלון ושל עוד רבים אחרים לעת מצוא, רועמת שתיקת ההסכמה של השמאל היהודי משינוי וצפונה עם השלטת עמדותיו הפוליטיות הפרטיות של כבודו על בית המשפט העליון.

הסמיכות השלטונית של האיש הזה לממשלה ולכנסת מושחתות כפי שהן היא כסמיכות של לפיד אש למאגר חומר נפץ: הוא הסכנה המוחשית ביותר לאותה דמוקרטיה שרוממותה בגרונו, והדרך היחידה לעצור אותו עוברת דרך אנשים כגביזון ואדמונד לוי.