המחנה הציוני לא מגיע לאזכרה של גולדה

על-פי ראש ממשלתנו אנו נמצאים עכשיו בנקודה ביטחונית רגישה, שתדרוש קורבנות, ומסיבות של ביטחון מידע אין הוא יכול לפרט לקורבנות העתידיים במה בדיוק מדובר. דבריו, ורמיזות נושאי כליו, הצביעו על הצפון. אז, שיהיה ברור: האיום הפוטנציאלי החמור ביותר על המדינה מזה תקופה ארוכה הוא אכן מהצפון, מהרקטות והטילים של חיזבאללה בלבנון. פעם אמרו עליהם מומחי ביטחון שהם "יחלידו". הם רק התרבו בקצב מסחרר, נעשו קטלניים יותר, וכבר זמן ממושך נעשה מאמץ לעשותם מדויקים ביותר, כך שיוכלו לאיים על כל המטרות הצבאיות והאזרחיות האסטרטגיות במדינת ישראל.

לא רק זאת, פוטנציאלית מערכות הגנת הנ"מ החדישות המופעלות בסוריה על-ידי הרוסים יכולות להיות מופעלות נגד המטוסים שלנו בשמי לבנון. אבל, בשלב הנוכחי האיום הזה אינו מהווה סיכון מיידי, קרוב, ש"מחר" מופעל נגד המדינה. גם טילי ה"שהאב" המתקדמים של אירן, המוצבים באירן הם איום פוטנציאלי כבר הרבה שנים, אך אינם מהווים סכנה מיידית. בינינו לבין חיזבאללה קיים לדעתי מאזן הרתעה, וזה מה שהחמאס רוצה להשיג מולנו, והוא עלול להשיג זאת, לדעתו, בעקבות הסבב האחרון שהיה בינו לבין מדינת ישראל.

אין בכוונתי לדון במאמר זה בענייני הביטחון. אתמקד במשהו שהוא פוליטי וגם מעציב אותי. בדרך מקרה שמעתי ברדיו בתחילת השבוע כי ביום ראשון, 18 נובמבר, נערכה אזכרה ממלכתית לגולדה מאיר, במלות 40 שנה למותה, בהשתתפות ראש הממשלה. המדובר במי שהייתה ראש ממשלתנו בשנים 1969-1974, והייתה במקביל יו"ר של מפלגת העבודה, ששמה כיום הוא "המחנה הציוני". ואולם אף נציג של "המחנה הציוני" לא נכח באזכרה. אף אחד. למה? כל חברי הכנסת של "המחנה הציוני" והיו"ר שלה נשאלו על-ידי התקשורת לסיבה לכך. תירוצים מלוא הטנא: "עסוקים", היו התחייבויות קודמות, היינו בחו"ל; איתן כבל ידע להוסיף כי מתפקידו של יו"ר המפלגה היה להיות בטקס. אבל, היו"ר, אבי גבאי, בחר שלא להשיב. כמוהו עשו הח"כים יוסי יונה, מיכל בירן, מיקי רוזנטל, אמיר פרץ, נחמן שי, סתיו שפיר ואיציק שמולי. מי יודע, אולי זה עדיף על פני תירוצים מצחיקים?

הרהרתי בסיבות האפשריות, המעידות משהו על הפוליטיקה של זמננו ועל "המחנה הציוני". והרי הן לפי סדר עולה האחת, גולדה הואשמה בכך שבגלל סרבנותה היא דחתה את "הצעות השלום" של סאדאת ובכך גרמה למלחמת יום הכיפורים. אשמה זאת לא נסלחה לה ואין שנה למלחמת יום הכיפורים שהאשמה זאת אינה חוזרת ומוטחת בה. לדעתי ללא הצדקה. אבל ככה זה. לברק לא שוכחים את ההפך: שדווקא בשל אי-סרבנותו הוא חשף את פרצופו האמיתי של עראפאת "שוחר השלום", אז למה לתת כבוד לסרבנית שלום שגם האשימו אותה, רחמנא ליצלן, ב"גזענות"?

השנייה, זאת היום התרבות הפוליטית של כלל מפלגות ישראל. באזכרה לא צועקים, לא מחרפים ומגדפים, ובעיקר כי הדעת של הפוליטיקאי נותנת שהאזכרה לגולדה לא תזכה לאייטם בטלוויזיה, ובקושי תוזכר בעיתונות הכתובה. אז למה להיות שם? עסוקים בדברים יותר משתלמים. כל אחד וסדר העדיפויות של לוח הזמנים שלו המביא לו הכי הרבה תועלת פוליטית.

השלישית, היא אולי המרכזית לדעתי. "כל קשר בין "המחנה הציוני" לבין מפלגת העבודה בעבר הרחוק הוא מקרי לחלוטין. לא מבחינת האישים המובילים, לא מבחינת התכנים האידיאולוגים. ראש התנועה הוא אורח זר. ככה הדמות השנייה, לבני, שמוכרת את מרכולתה לכל המרבה במחיר; יחימוביץ' באה בכלל מהצד הקומוניסטי, ומה למרב מיכאלי ולתנועת העבודה? הייתה פעם מפלגת העבודה, אך היא היסטוריה, מתה, וטרם קמה לה לדעתי יורשת ראויה וגדולה. אפילו לאזכרה לא באים. זה עצוב, יהיו כאלו השבויים בנוסטלגיה שלא יסכימו עמי, אך להערכתי זאת המציאות.