מה לכנסת ולהשעיית עובדים

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת דן בתחילת החודש, באופן תקדימי, בחוק המעביר את סמכות ההחלטה להשעות עובד בחברה ממשלתית, לאחר 45 הימים הראשונים, מהמעסיק (החברה עצמה) לבית הדין לעבודה. בכך למעשה מתערב המחוקק ביחסי העבודה, שמוסדרים בחברות הממשלתיות בהסכמים קיבוציים או בחוזים אישיים, ואינו מאפשר ניהול עסקי נכון של החברות הממשלתיות, כל אחת בהתאם למאפיינים שלה ולשיקול הדעת של הנהלתה.

חוק זה ("חוק הגבלות על משך השעיה של עובד גוף ציבורי עקב הליכים פליליים"), נכנס לתוקף בינואר 2019 ועוסק בהשעיית עובדים בחברות ממשלתיות או בתאגידים סטטוטוריים, בשל חקירה פלילית שנפתחה נגדם. החוק מאפשר לחברה השעיה שלא תעלה על 45 ימים, ורק בית הדין האזורי לעבודה רשאי לאשר לבקשת החברה את הארכת תקופת ההשעיה, בכל פעם עד שישה חודשים.

במקרה הספציפי סבר בית הדין כי נוכח חומרת העבירות שיוחסו לעובד, מוצדק לקבל את בקשת חברת החשמל ולהאריך את תקופת ההשעיה, ולטעמי בצדק. עם זאת, אני סבור שלא היה מקום להסדיר נושא זה דווקא בחקיקה המתערבת בהסכמים הקיבוציים הנחתמים בחברות הממשלתיות, ובאוטונומיה הרחבה של הצדדים להסכם הקיבוצי לגבש בעצמם את מנגנוני הפיטורים וההשעיה. מדובר בחוק שאינו במקומו.

בחוק החברות הממשלתיות ישנו סעיף (סעיף 4), שעניינו "קווי פעולה של חברה ממשלתית", הקובע שחברה ממשלתית תפעל לפי השיקולים העסקיים שעל פיהם נוהגת לפעול חברה לא-ממשלתית. ואכן, יחסי העבודה בחברות הממשלתיות מוסדרים ברובם בהסכמים קיבוציים מיוחדים שנחתמו בין כל חברה לארגון העובדים היציג. בחלק מהחברות הממשלתיות והתאגידים הסטטוטוריים, שאינם מאורגנים, מוסדרים יחסי העבודה בחוזים אישיים.

מכוח חוק הסכמים קיבוציים, ובהתאם לפסיקה רבת שנים של בית הדין לעבודה, למעסיק ולארגון העובדים ניתנה אוטונומיה רחבה לקבוע את תנאי העבודה של העובדים, זכויותיהם וחובותיהם, המנגנונים לסיום העבודה ועוד. בהסכמים קיבוציים אלה נקבעו הסדרי פיטורים העוסקים בסיום העבודה, בין היתר מטעמי משמעת, ולצד זאת נקבעו מנגנוני השעיה.

בניגוד למצב בו לכל חברה ממשלתית הזכות והסמכות לגבש בעצמה את מנגנוני הפיטורים וההשעיה ישירות מול ארגון העובדים, במדינה וברשויות המקומיות מוסדר הדין המשמעתי בהוראות חוק מלאות ומקיפות. לעניין השעיה עקב חקירה פלילית נקבע בחוק המשמעת, כי ההשעיה בשירות המדינה תימשך עד תום החקירה הפלילית, ואם הוחלט להגיש כתב אישום - עד ההכרעה בפסק דין סופי.

עוד נקבע, כי לאחר שישה חודשים מתחילת ההשעיה, ישקול נציב השירות (כלומר - המעסיק ולא בית הדין לעבודה או בית הדין למשמעת) האם להשאירה על-כנה. לאחר מכן, יהיה עליו לעשות זאת בחלוף פרקי זמן של תשעה חודשים כל פעם. לעומת זאת, בחוק המשמעת החל ברשויות המקומיות נקבע הסדר שונה, לפיו לאחר 45 ימים יוכל רק בית הדין למשמעת של הרשויות המקומיות להאריך ההשעיה לפרקי זמן של שישה חודשים בכל פעם. זאת, גם במהלך חקירה פלילית וגם לאחר מכן ככל שהוגש כתב אישום.

מדוע צריכה להיות זהות, מכוח החוק החדש, בין המנגנון הקיים בתעשיה האוירית וברפאל, לזה הקיים במכון הישראלי ליין שאף הוא חברה ממשלתית? מדוע כופה החוק על החברות הממשלתיות כולן דווקא את המנגנון הקיים בעיריות ולא את זה הקיים במדינה? לטעמי אין בכך היגיון ואין לכך הצדקה.

הכנסת ניסתה במקרה זה, בחוק קצרצר בן שבעה סעיפים, ליצור אחידות במנגנוני ההשעיה בגופים הציבוריים. בפועל, לא נוצרה שום אחידות והדין החל כיום בנושא זה שונה בין עובדי החברות הממשלתיות, עובדי המדינה ועובדי הרשויות המקומיות. הכנסת גם פעלה במקרה זה תוך התערבות חריגה ויוצאת דופן באוטונומיה של הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים ויחסי העבודה האישיים, ותוך התעלמות מהעקרונות שהיא קבעה בעצמה לגבי השיקולים שצריכים להנחות את החברות הממשלתיות - התנהלות עצמאית לפי השיקולים העסקיים של כל חברה. לכן, ככל שהמחוקק סבור, כי את הדין המשמעתי בחברות ממשלתיות יש להסדיר באופן מלא בחוק, יש לחוקק חוק מקיף בעניין זה. לעמדתי, יש להשאיר עניין זה באופן מלא למעסיקים ולעובדים בגופים אלה, ואין הצדקה להתערבות המחוקק.