מכתב גלוי לקצין חינוך ראשי

אל: תת-אלוף אילן הררי
מכובדי,

צבא הגנה לישראל אמון על מערכת ערכים מסוימת, ולכן כה צר לי וחורה לי על צרות המוחין כפי שזו משתקפת בטקסים הצבאים בשנים האחרונות. צה"ל, כראי החברה, משקף לצערי תמורות אלו שחלו בנו, וכהשתקפות של שלולית שולח אל החברה בחזרה את הרדידות והעכירות - בטקסיו.

לרדידות כבר התרגלנו: מפקדי צבא בכירים עוטי דרגות ונשואי הדר, אך חלל מוחם ריק ממעוף וחזון. אוצר המילים שלהם מכיל שתי מילים נבובות, החוזרות על עצמן כמין ריטואל קבוע: שלום וביטחון.

בנאומים יבשושיים ומעוררי פיהוק נואמים מפקדים לעייפה מילות-סרק חסרות תוכן אמיתי. שלל סיסמות וקלישות, שבסופן מחיאות כפיים, ואפילו עוד לפני שפצחו בדיבור. על מה? לא יודעים. העיקר שדיבר. לא ביקשנו לצעד את הנאום בספרי ההיסטוריה, אבל לכל הפחות ליהנות ממחשבה יצירתית ומעוררת עניין תרבותי.

בנאומים לא כללתי את קטעי הקריאה, המוקראים בעברית עילגת, לרבות פרקי התהלים, שלו דוד המלך היה שומע את אופן הקראתם, היה מתהפך בקיברו.

נאומים שכאלו מצריכים ישיבת כותב נאומים צמוד ליד אנשי מעש אלו, שכוחם ברגליהם (ועל כך יבורכו), אך לא בפיהם. שומה עלינו להקים ועדה לאופי טקסים, שתחת סמכותה יהיה נושא סינון הנאומים, בחירת פרקי הקריאה ונושא הרגישות של ציבורים מסוימים בחברה לתכנים.

קשה מהרדידות היא העכירות. אותם טקסים העשויים ללא תשומת לב לתוכן הנאמר בהם או למעמד בו הם נאמרים. הם נתנו דעתן קצינות חוי"ה (חינוך וידיעת הארץ) עליהן אתה מופקד, מהו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ובמה שונה הוא משאר ימי זיכרון של דני, יוסי, אברהם ונועם - חיילים שנהרגו במערכות ישראל, ויום הזיכרון שלהם נחוג איש איש ביומו שלו?

האם אין הבדל בין יום הזיכרון הפרטי לזה הלאומי, הפונה לקולקטיב הישראלי? שלא תיטעו בי: איני שולל מתן הבט אישי לטקס יום זיכרון הנערך בצה"ל (או בכל מסגרת ציבורית אחרת). השאלה היא במינון. אני גורס כי המשקל שניתן להבט האישי מופרז ובא על-חשבון זה הלאומי.

האם העדרם של דני, יוסי, אברהם ונועם הוא רק בחסרוננו אותם ובשקט שהשאירו, בשירת המלאכים המלווה אותם, במה שהם פעלו בחייהם או במה שיכלו לפעול לולא נפלו בקרב, או שיש מעבר לכך, ומותם לא היה לשווא ובמותם ציוו לנו את החיים, במותם ציוו את הלחמה בעומדים עלינו לכלותינו, במותם ציוו את מדינת ישראל, שאך להראות זאת - חוגגת למחרת את יום עצמאותה.

הנתק שנוצר בשנים האחרונות בטקסים בין מות החיילים לתחיית מדינת ישראל הוא קשר מלאכותי, שאינו נובע ממקום בריא. מאחוריו עומדת התכנסות, אגואיסטיות, אני ואפסי עוד. זהו ניסיון, הגם שאינו נעשה במודע, לקעקע את דמותה של מדינת ישראל ולהופכה ללא פחות מחברת ביטוח, אמצעי אינטרסנטי לשמור על קיום בחיי נהנתנות, כאשר המדינה היא רק מכשיר לכך, ולמעשה אין לה ערך בפני עצמה.

אך טוב תעשה, מר הררי, אם תורה לפקודיך לערוך טקסים בהתאם לרוח צה"ל ומדינת ישראל, שגם יעשירו את הקהל, ולא יאלצו אותו לפנות לטקסים אלטרנטיביים. טקס צבאי ראוי אינו נבחן רק בגינוני הטקס החיצוניים, אלא גם בתוכנו ואופיו - השונה מן הטקסים האזרחיים.

קטע פרי עטו של יאיר לפיד, שמספר מה לא יהיה לבן שנהרג, עם מי לא יתחתן וכמה ילדים לא יהיו לו, או איך לא יקבל את מפתחות הרכב לצאת לבילוי בליל שבת, הוא הספד אינפנטילי-רגשני שאינו תורם למין העניין, ולמרות הכל - אוהבות קצינות חוי"ה לעשות בו שימוש.

ובהזדמנות זו, הרשה לי להזכיר כי צה"ל הוא צבא העם, ומורכב מאוכלוסיות שונים. על כן יש לשמור גם על כבודן של משפחות שכולות דתיות, ולהקפיד על לבוש הולם לחיילות המשתתפות בטקסים בבית העלמין. צה"ל מספק להן שמלות צבאיות, והן - ביוזמה אישית המנוגדת לפקודות אך זוכה לגיבוי שבשתיקה מצד המפקדים - מקצצות אותה לחצאית מיני, שרב הגלוי בה על הנסתר.

עניין נוסף שיש לגלות כלפיו רגישות הוא שירת נשים, המערימה על ציבור שומרי המצוות קושי הילכתי. טוב היה אילו נמנע צה"ל מלשלב שירת זמרות בטקסים הרשמיים, והיה נותן את המיקרופון לזמרים ממין זכר, שקולם ערב לא פחות.

יש עוד להקפיד, כי קריינים, הקוראים את תפילת ה"יזכור", יכבדו את המעמד בחבישת כומתות או כיסוי ראש כשאר הקהל.