השבוע פורסמו שתי ידיעות: בידיעה האחת סופר על שיעורי השכר האגדיים שבכירי בנק ישראל מרשים לעצמם "לקטוף" מקופת הציבור, וכדוגמאות הובאו שני עובדים אלמוניים, בעמדות לא-בכירות, שמשכורתו של כל אחד מהם היא יותר מ- 250 אלף שקל בחודש. לאחר שהתעלפנו לפני חודשיים למקרא הידיעה, שמנכ"ל בנק הפועלים (הפועלים!) משתכר כ- 170 אלף שקל ליום, לרבות יום הכיפורים, לא הזדעזענו משיעור השכר הצנוע של עובדי הבנק הממלכתי. הכל יחסי.
טרם שכחנו את תרעומתו של נגיד הבנק, פרופ' סטנלי פישר, על חוצפתו של מבקר המדינה שהעז לפשפש במעשי הבנק לפני חודשים אחדים, אך לא שמענו שפישר הודיע לעובדיו באופן חגיגי כי הוא לא יסבול שוד הקופה הציבורית באופן כה בוטה, וכי מעתה ואילך יקבלו שכר כנהוג במשרדי הממשלה, ומצדו הם יכולים להתפטר או להגר אם עמדתו אינה לרוחם.
בד-בבד עם פרסום ידיעה זו, פורסם כי השר אלי ישי נפגש עם נגיד הבנק וניסה להניעו לדחות את המועד (1 ביולי 2006) שבו יחלו הבנקים להחזיר שיקים ולהימנע מכיבוד הוראות-קבע, בגין כל חריגה ממסגרת האשראי בחשבון הלקוח, בין גדולה ובין קטנה. תשובתו הבוטה של הנגיד היתה כי לא יסכים לשום דחיה, אך הוא הרגיע את השר המודאג באומרו כי "יעקוב" אחרי ביצוע הוראה זו ויעמוד על השלכותיה.
בכירי המשק, לרבות שרינו, וכמובן בכירי בנק ישראל ששפתיהם מרוחות עדיין בקצפת, שכולם מרופדים במשכורות שמנות חרף יומרתם הנבובה לסייע לחלשים, אינם משערים את גודל הצרה שהוראה חדשה זו תמיט על רבבות מפרנסים בישראל. בעצם, הם לא רק אינם משערים, אלא גם לא איכפת להם.
יש לזכור כי מוסר התשלומים בישראל הוא ירוד ועלוב, בראש ובראשונה משום שהמדינה עצמה על כל שלוחותיה, לרבות השלטון המקומי הניזון אף הוא מעטיניה, עומדת בראש הנוקטים סחבת בתשלומים. קבלנים רבים מספור עמדו פעמים רבות בפני מפולת ואף פשיטת-רגל, משום שנאלצו להגיש לממשלה חשבונית-מס - דבר שחייבם לשלם מס ערך מוסף ב-15 בחודש הקרוב - אך קבלו את התשלום תמורת החשבונית, אם בכלל, רק חודשים רבים לאחר-מכן.
מוסר תשלומים ירוד זה יוצר תגובת שרשרת בכל המשק, גם בחלקו הפרטי, שכן הקבלן הממתין לשווא לתשלום 10 מיליון שקל ממשרד הביטחון אינו יכול לפרוע את חובו לספקי המלט והצנרת, והללו נאלצים לעכב את תשלומיהם ליצרני החומרים הללו (וכולם נאלצים לעכב גם את תשלומי שכר הטרחה לפרקליטיהם, כמובן...). בקצה שרשרת הנפץ הזו נמצא השכיר ששכרו דל, אשר מעסיקו מעכב את תשלום שכרו הזעום והוא נאלץ להגדיל את חובו לבעל חנות המכולת ולירקן.
ממשלת ישראל מקפידה על-פי רוב על תשלום חובותיה למדינות ולבנקים זרים, מחשש שפיגור בהחזר יחמיר את סיווג המדינה בקבלת אשראי בעתיד. ואולם, הממשלה - כל ממשלות ישראל עד עתה - מצפצפת על אזרחיה-היא, שכן הללו אינם יכולים לסווג את מתן האשראי לה והיא אינה חרדה מנחת זרועם. האשמים העיקריים בתופעה מכוערת, לא-מוסרית ומזיקה זו הם כמובן שרי האוצר לדורותיהם.
במקום לרפא רעה חולה זו, שכבר מוטטה עסקים רבים, החליט המפקח על הבנקים לחנך את העם במלמד הבקר, ככל הנראה על-פי הכלל המקראי "חוסך שבטו שונא בנו". והמפקח על הבנקים, אבינו הטוב והמיטיב, הוא על-פי כלל זה אב רחום וחנון, האוהב את כולנו.
מוסר התשלומים במשק אינו עניינו, כמובן, במדינה שבה היד האחת אינה מתעניינת במעשי היד האחרת ואין ראש המתאם ביעילות את מעשיהן של אלף הידיים. המפקח על הבנקים יקפיד על כך שמנהל סניף הבנק, זה שעד עתה הסכים לגלות גמישות כלשהי ולהימנע מהחזרת שיק ללא כיסוי, גם אם היתה בכך חריגה ממסגרת האשראי, יהיה מעתה נטול סמכות והלקוח לא יוכל לבוא אליו בטענות.
אדם שמשכורתו הקטנה עוכבה, ולכן נאלץ לתת במכולת שיק דחוי מאחר שבלעדיו לא יוכל עוד לקנות מצרכי מזון למשפחתו, יוכרז בקרוב "לקוח מוגבל", כרטיס האשראי שלו יבלע ע"י המכשיר ותרופתו היחידה תהא לפשוט יד ברחוב או לפנות לאחת מעמותות הסעד הרבות (שחלקן התגלו בעיקר כמקור להתעשרות מנהליהן). חמור בהרבה יהיה מצבם של בעלי עסקים קטנים, שאולי גלגול הכספים בעסקם הקטן אינו עולה בקנה אחד עם תורת הכלכלה שלמד יואב להמן באוניברסיטה, אך עד עתה גנחו והתאמצו והצליחו איכשהו לדחוף את העגלה במעלה ההר.
לא עוד, כפי שהחליט המפקח על הבנקים, שחשבון הבנק האישי שלו אינו סובל כמובן מבעיות שכאלו. אם כוחו של האיש אינו עומד לו בדחיפת העגלה, אל ינסה מנהל הבנק להושיט לו כתף אלא יניח לעגלה להידרדר אחורה ולדרוס את הדוחף. בעיקרון, המפקח על הבנקים צודק, כמובן, אך את הכלכלה ואת חיי המעשה אין מנהלים רק על-פי עקרונות תיאורטיים, אלא יש להתחשב בכך שהציבור כולו הורגל במשך עשרות שנים לנהל כך את חשבונותיו.
נותר עדיין ציבור גדול ורב, כמעט חמישית מאזרחי ישראל, שאינו מסוגל לחיות על-פי הכללים החדשים, שכן תקופת ההסתגלות שניתנה לו היא קצרה מדי, ואינו מסוגל לממש כה מהר את העצות הרבות המתפרסמות "להסדיר את מסגרת האשראי". יש להודות כי הבנקים מצטיינים בכל הקשור לפרסום.
אך נוכל להישאר רגועים: הבנקים, שמעתה ואילך יגלו קשיחות רבה מאוד כלפי הלקוח הקטן המתמוטט, וירחצו בנקיון כפיהם בהסתמכם על הוראות בנק ישראל, יוסיפו לתת מאות מיליונים לאילי ההון. אנשים כגד זאבי לא יתקלו גם בעתיד בבעיות קשות מדי, בבואם לקבל אשראי עתק, שהבנק יהיה לאחר-מכן בקשיים כספיים בשל אי-החזרתו.
לכאורה, הפתרון פשוט: גש לבנק ובקש הגדלת מסגרת האשראי. בפועל, מי שמצבו אינו מזהיר אין לו סיכוי, שכן עד עתה יכול מנהל הסניף לחרוג מעט ממסגרת האשראי, גם אם החריגה כרוכה בריבית מוגדלת, אך מעתה ואילך יאלץ המנהל הטוב להימנע מהגדלת המסגרת, אם הלקוח אינו מסוגל להוכיח באותות ובמופתים איתנות כלכלית.
כידוע, הנהלת הבנק מוכנה לתת אשראי בעיקר למי שאינו זקוק לו. ואולם, מאזני הבנקים בשנה האחרונה, המצביעים על רווחים אדירים דווקא ממשקי הבית, מוכיחים כי הדרך הקיימת של ניהול עסקיהם אינה מאיימת למוטט את המערכת הבנקאית בישראל, וכי כדאי אולי שההסדר החדש ידחה בשנים אחדות - לכל הפחות עד לאחר שממשלת ישראל תחנך תחילה את עצמה ואת אנשי הכספים שלה, שיקפידו שלא לאחר אף יום אחד בתשלום חובות המדינה והרשויות המקומיות לאזרחים, וישפרו בכך לאין ערוך את מוסר התשלומים במשק כולו.
בבחירות הבאות יקומו שלי יחימוביצים, עמיר פרצים, אבישי ברוורמנים ויולי תמירים חדשים, שיזילו בציבור דמעות על השכבות החלשות ויבטיחו הרים וגבעות למענן. מול הכנסת יפגינו אלפי נפגעי ההסדר הקשוח החדש, שקולם ישאר קול קורא במדבר. בלשכת המפקח על הבנקים ישב איש אחר, בעל יומרות חינוכיות חדשות, ויואב להמן יכהן אולי כמנכ"ל או כיו"ר של בנק גדול, ולעולם לא יוחזר שיק שלו בשל היעדר כיסוי.
אך אבירי המאבק החברתי דהיום כבר הבטיחו את ריפוד ישבניהם בכנסת, ואיש מהם אינו מטריח עצמו בשאלה מה יעשו כל אותם רבבות מפרנסים ובעלי עסקים קטנים, ומה תעשה המדינה, כאשר בתי המשפט ומשרדי כונס הנכסים הרשמי יוצפו באלפי התיקים החדשים, בגין פשיטת-רגל.
