מה באמת חושב העם

מי שקורא את מדורי הדעות והחדשות באתר זה וגם בכלי תקשורת אחרים - עיתונים רדיו וטלוויזיה - מתרשם כי קרב איתנים שווה כוחות מתנהל בדעת הקהל הישראלית בין תומכי המלחמה למתנגדיה: בחזית הסופרים - יורם קניוק (בעד) מול אורי אבנרי (נגד); בחזית הבדרנים - קולנועני ישראל (הכי נגד שיש) מול אמני המקלטים (בעד); בחזית המשפחתית - אהוד אולמרט בעד, אבל ילדיו כנראה נגד.

אבל האמת היא שהציבור ממש לא חלוק בדעתו. סקרים מצביעים על תמיכה גורפת של למעלה משלושה רבעים של האזרחים במלחמה. רק עשרה אחוזים בעד משא-ומתן מדיני עם לבנון והחיזבאללה. אם מכניסים למשוואה את הערבים, שבאופן מסורתי מתנגדים לכל מלחמה של ישראל גם אם טילי האויב הורגים אותם ומטוסינו מגנים עליהם, המסקנה היא שמדיניות הממשלה - למרות הפגיעה בעורף - זוכה לתמיכה גורפת ומוחלטת בציבור היהודי. הנוכחות האפסית בהפגנות נגד המלחמה (בשתי ההפגנות שנערכו עד כה השתתפו פחות מחמשת אלפים איש שהם פחות מעשירית אחוז מאוכלוסית מדינת ישראל) מביאה למסקנה דומה.

מדוע התקשורת יוצרת רושם הפוך? בגלל מדיניות "זכות התגובה השווה" המשתדלת נואשות לאזן כל עמדה על-ידי עמדה שמנגד. באופן פרדוקסאלי, דווקא הגישה הסופר-הוגנת הזו, לכאורה, יוצרת את רושם מוטעה שעמדות קיצוניות - במקרה שלנו עמדות נגד המלחמה - נפוצות הרבה יותר מכפי שהן. נוסיף על כך שאנשים בעלי עמדות קיצוניות נחושים יותר מהרוב הדומם לבטא את דעותיהם (בטוקבקים למשל), שאירועים חריגים (בנוסח ההפגנות נגד המלחמה) כמו-מזמינים סיקור, ושהרבה יותר זול וקל למדיה לפרסם עשרות מאמרים בעד ונגד המלחמה מאשר לנהל מחקר דעת קהל רציני אשר ילמד על התמונה האמיתית - ונקבל מרשם בטוח לתמונה מעוותת וקיצונית של התפלגות הדעות בימי קרבות.

קשה להעריך מראש את ההשפעה המצטברת של ההצגה המעוותת של דעת הקהל בתקשורת. בעבר, מקובל היה להניח כי עמדות שלא מקבלות ביטוי בכלי התקשורת, בגלל שהן לא מספיק קיצוניות ופרובוקטיביות, יילכו בדרך כל בשר, אולם התיאוריה הזו המכונה "ספירלת השתיקה" לא עמדה במבחן המציאות. תשאלו את ג'ורג' בוש, ריצ'ארד ניקסון ואפילו יצחק שמיר שהצליחו לנצח (או לפחות לא להפסיד) במערכות בחירות דווקא בזמן שהתקשורת תקפה בכל הארטילריה שהיתה לה את המלחמות שניהלו בעירק, וייטנאם ולבנון.

עם זאת נותר תלוי ועומד המיתוס שמלחמה שדעת הקהל מבית עוינת אותה תסתיים בקטסטרופה לאדריכליה. בכל הנוגע למיתוס זה, לעת עתה לפחות, אולמרט, פרץ ושות' יכולים להירגע. העם איתם.