המאבק על הבכורה

(בראשית כה) יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן- אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק: (רש"י): ואלה תולדות יצחק. יעקב ועשו האמורים בפרשה:

לאחר עקרות ממושכת, נולדים ליצחק ולרבקה שני בנים והם שונים מאד זה מזה:

כז וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ ידֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקב אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים:

אחד מהם צפוי לרשת את אביו כממשיכו של אברהם אבינו, והשאלה היא מי מהם יהיה הממשיך? להורים יש העדפות מנוגדות:

כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אהֶבֶת אֶת-יַעֲקב:

יצחק אוהב את עשו כי... ורבקה אוהבת את יעקב בלי 'כי'; אבל כבר נאמר לה מראש שהגדול יהיה משועבד לצעיר:

כג וַיּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאם מִלְאם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבד צָעִיר:

יצחק, כנראה, אינו מודע לנבואה זו שנאמרה לאשתו, והוא מעדיף את עשו באשר תכלית האדם בעולם הזה היא לפעול בתוך העולם ולקדש אותו ולא להסתגר בד' אמות של עצמו ולהינתק מן העולם. עשו נראה לו מתאים לתיאור זה באשר הוא 'איש יודע ציד איש שדה' ואינו מסתגר בבית המדרש. אבל רבקה אוהבת את יעקב כנראה מתוך הבנה שכדי להצליח בעבודה עם החוץ, להפיץ בעולם את הקדושה, יש להתכונן ביסודיות הראויה כדי שלא יקרה תהליך הפוך, בו מאמצים לעצמנו את השקפות העולם ובכך מתרחקים מן הקדושה (מה שקרה לעשו בפועל).

צריכים לעקוב אחר התנהלותם של האחים ולראות מי מהם אכן מתאים לתפקיד הנכבד: ממשיך דרכם של אברהם ויצחק.

כט וַיָּזֶד יַעֲקב נָזִיד וַיָּבא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף: ל וַיּאמֶר עֵשָׂו אֶל- יַעֲקב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדם הָאָדם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנכִי עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ אֱדוֹם: לא וַיּאמֶר יַעֲקב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכרָתְךָ לִי: לב וַיּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכרָה: לג וַיּאמֶר יַעֲקב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכּר אֶת-בְּכרָתוֹ לְיַעֲקב:

ומה הייתה התמורה לבכורה?

לד וְיַעֲקב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת- הַבְּכרָה:

במחצית השניה של הפסוק כתובים חמישה פעלים המתייחסים לעשו אבל רק בסוף מופיע שמו: וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת- הַבְּכרָה: מכאן ניתן להסיק כי כל מהותו של עשו היא הבוז לבכורה וממנה נגזר הכל; הנאות העולם הזה אינן התכלית בעיני עשו אלא רק ביטוי לבוז שהוא רוחש לבכֹרה ('בכרה' כתוב ללא ו' וזה אותיות 'ברכה').

בכורה וברכה

מהי אותה בכורה שעשו ביזה ויעקב רצה כל כך? (רש"י): בכרתך. לפי שהעבודה בבכורות אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקב"ה:

(בעל הטורים): ואחרי כן יצא אחיו. כ"ן עולה שבעים, ששבעים אומות הן חוץ מיעקב.

הבכורה, אם כן, היא מחויבות נצחית להיות 'עם לבדד ישכון'; לא אחד מבין שבעים אומות אלא בכור שעליו מוטלות חובות מיוחדות בעבודת הבורא יתברך. הבכור הוא המקשר בעבודתו המיוחדת בין האבא שבשמים לבין כל הנבראים. בעבודה זו מאס עשו; הוא מעדיף להתמודד עם העולם בכלים של העולם ולנצח.

בשלב זה האחים הם בגיל חמש עשרה. כעת נדלג במנהרת הזמן ארבעים וחמש שנים קדימה:

א וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאת וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדל וַיּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי: ב וַיּאמֶר הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי: ג וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד: ד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת: ה וְרִבְקָה שׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל- עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא:

רבקה שולחת את יעקב להביא גדי עזים, מכינה ממנו מטעמים שיצחק אוהב ושולחת את יעקב, מחופש לעשו, להביא את המטעמים לאבא ולקבל את הברכות המגיעות לו בדין. התרגיל מצליח ויעקב זוכה בברכות.

ל וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת-יַעֲקב וַיְהִי אַךְ יָצא יָצָא יַעֲקב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ:

עשו מגיש לאביו את המטעמים ומבקש את הברכות המובטחות; יצחק נדהם:

לג וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדלָה עַד-מְאד וַיּאמֶר מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאכַל מִכּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה: לד כִּשְׁמעַ עֵשָׂו אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדלָה וּמָרָה עַד-מְאד וַיּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי: לה וַיּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ:

באותה הזדמנות הוא מתלונן באזני אביו כי יעקב כבר "עבד" עליו בעבר (לו): "...אֶת-בְּכרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי..." הודעה זו דוקא מרגיעה את יצחק המבין כעת שיעקב רק קיבל מה שמגיע לו בדין וכי הוא טעה ביחסו לעשו עד עתה.

מאבק נצחי

המאבק הזה מתחולל לא רק בין שתי הדמויות המקוריות ואף לא רק בין צאצאיהן. הוא מתחולל בתוך כל אחד ואחת מאיתנו כפרט וגם בתוכנו כחברה. המאבק בין המשיכה אל הגשמיות, אל הסיפוק המיידי, אל ההשגיות האישית, לבין הצורך החיוני בקשר עם הבורא יתברך; קשר המחייב כבישה חוזרת ונשנית של נטיה אישית לסיפוקים מיידים לטובת בחירה בדרך שהתווה הבורא יתברך גם אם לא ממש מתחשק לי ללכת בה. בחירה בין נטיות-עשו לבין מהות יעקב, ששתיהן מצויות בתוך כל אחד מאיתנו.

המאבק בין שתי הגישות, כאמור, מתקיים גם בתוכנו כחברה; מבלי משים כמעט, השתלטה עלינו תרבות אדום-עשו. הנחות היסוד שלנו אינן אלה של יעקב וממילא גם כל הנגזר מהן אינו תואם בדיוק את דרכו של יעקב. אנחנו חותרים להשיג עכשיו! שלום עכשיו, הנאות עכשיו, שוויון עכשיו, רווחה עכשיו; העכשוויזם, הדגל של עשו, שולט בחיינו.

עשו בחר לעצמו את הנאות העולם הזה: "...וַיּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ..." מה שמסתתר מאחורי בחירה זו הוא: וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת- הַבְּכרָה: (רבנו בחיי): ובעל מדה זו מוצא עצמו עקוב (מרוּמה) לסוף. אין לנו שום סיכוי להצליח בדרכו של עשו; בכך, שבעים האומות טובות ויעילות מאיתנו ולא נצליח לשרוד בדרך זו.

צריכים לחזור לדרכו של יעקב, דבקות בה', ולו ברמה הבסיסית ביותר: להפסיק את הבוז לבכורה שלנו ולהודות כי אנחנו כאן כחלק מקיום ההבטחה שהבטיח ה' ליעקב ולפניו ליצחק ולאברהם. הודאה כזאת תספיק כדי לשנות את צורת החשיבה שלנו מאדומית- עֵשָוית ליהודית, וכך נוכל להתמודד ולנצח בדיוק כפי שזה קורה בין יעקב לעשו בפרשת השבוע.

הרי בשביל זה טורחת התורה (מלשון הוראה) לספר לנו בכזאת אריכות את כל הפרטים, כדי שנלמד מהם.

ושיהיה רק טוב ליהודים.