התפקוד הלקוי של צה"ל

מאז ומתמיד זוכים הגנרלים העבריים למידה עצומה של אמון מצד הציבור הישראלי. כנראה, השילוב של "גנרל" (אפילו אם אינו הראשון מזה אלפיים שנה) עם "ישראלי" עושה משהו מיסטי לציבור. גם כשהגנרלים העבריים כשלו בגדול - ייחס הציבור הישראלי את הכישלון להנהגה המדינית, וזיכה בתמימותו את הגנרלים, שהמשיכו לפשל בגדול. ובינתיים החיילים והפיקוד הזוטר נאלצו בתעוזתם להציל פעם אחר פעם את מדינת ישראל.

הדוגמה הטובה ביותר היא מלחמת ההתשה - 1967 עד 1970 - בחזית התעלה. הגנרלים העבריים לא הטמיעו את השינוי הדרמטי, שיצרה מלחמת ששת הימים, לא הבינו כלל מה מתרחש בצד המערבי של התעלה, ולא הכינו צבא שיוכל להתמודד היטב עם האויב.

הגנרלים העבריים הצליחו להעלים מהציבור - בעזרה צמודה למדי ונלהבת של הכתבים לענייני צבא - את תבוסתם במלחמת ההתשה. זו, לדעתי, התבוסה הקשה ביותר, שנחלה ישראל בשדה הקרב - מול צבא סדיר. מי שהסתירו אותה, והתעלמו מתוצאותיה, נידונו לחזור עליה בגדול. כך, נכנסנו לא מוכנים למלחמת יום הכיפורים, שנמשכה רק כשבועיים, אך תוצאותיה ההרסניות ממשיכות לטפטף רעל לתוך מערכותינו עד עצם היום הזה.

על הצבא פיקד במלחמת יום הכיפורים דוד (דדו) אלעזר, גנרל ממוצע למדי - חבר של החבר'ה הנכונים, שעסק במרץ באבטחת עתידו הפוליטי ובסילוק שנואי-נפשו מהצבא, ולא בבניין הצבא ובהכנתו למלחמה. תחת הנהגתו הכושלת, עשה צה"ל את כל הטעויות האפשריות במלחמה ואף למעלה מזאת.

בפעם היחידה בתולדות המדינה, פסקה ועדת חקירה - ועדת אגרנט - כי יש לרמטכ"ל דדו אחריות אישית על המחדלים במלחמת יום הכיפורים, ושלחה אותו לביתו. שאר כישלונות צבאנו נותרו, כידוע, יתומים ללא אבות.

והנה פלא: הציבור, שהקיז את דמו, ונדהם לראות עד כמה הצבא, שניהל דדו, היה לקוי, ושגה על ימין ועל שמאל, בשתי החזיתות, תמך בגנרל הכושל, הנחשב עד היום לקרבן שווא של ועדת אגרנט. את התדמית השגויה של דדו תגברה העובדה, שבשר הביטחון לא מצאה ועדת אגרנט רבב אישי.

בעקבות מלחמת יום הכיפורים נוצרה תדמית מעוותת ברחוב הישראלי כאילו צבאנו בסדר גמור, ותבוסותיו לא היו. אם היו כישלונות במלחמה - הם פרי החלטות מדיניות. כאילו שר הדתות החליט לא לפנות את לוחמי המעוזים; כאילו שר הסעד מנע מחטיבת "גולני" לתכנן כיאות את מתקפתה הכושלת לשחרור החרמון בשמונה באוקטובר; כאילו שר המשטרה מנע מאוגדת הפלדה להתקיף כיאות את מערכי המצרים באותו היום; כאילו שר התחבורה לא ידע על התחמשות החי"ר המצרי בטילים נ"ט; וכאילו שר הדואר לא דאג לכשירות הימ"חים.

הגנרלים הוליכו שולל את ראש הממשלה. גולדה מאיר - עסקנית אפורה ביותר במזכירות מפלגת העבודה (אך אישיות דגולה לעומת רבים מהננסים, שישבו על כיסאה לאחר לכתה) - לא ידעה דבר על צבא, וגם לא התעניינה בנושא, עד שמונתה לתפקידה. גולדה האמינה - כמו כולנו - לדברי הרהב חסרי הביסוס של ערמת הגנרלים, שהקיפוה מאז עלתה לשלטון, באמצע מלחמת ההתשה. אף אחד בצמרת הישראלית לא האמין, שהם דוברי שטויות, שלא היה להן כל יסוד.

גם מנחם בגין לא האמין עד סוף ימיו, שלגנרלים שלו לא היה מושג ירוק על מה שהם מדברים, והם הוליכוהו שולל למלחמה בלבנון. וכך הלאה וכך הלאה.

ממציאים גלגל משולש

הגנרלים שלנו אינם מבינים, אך עושים רושם, שהם מומחים (לפחות, הם גובים שכר עתק של מומחים בכירים למדי). הם ממציאים שוב-ושוב מחדש את הגלגל. לפעמים עושים אותו מרובע, ולפעמים משולש. הגלגל שלהם אינו מתגלגל, ויחידותיהם וחייליהם משלמים על כך בחייהם ובבריאותם.

לא אזכיר את כל השטויות, שהון עתק בוזבז עליהן. שמן חקוק לדיראון בתולדות ישראל. אחד מהם מעורר בכל אופן צורך באזכור - גשר הגלילים, שאף זיכה את מפתחיו - שני גנרלים - בפרס ביטחון ישראל.

"תנו לצה"ל לנצח!" - קוראת הסיסמא. אך הגנרלים העבריים אינם יודעים לנצח. הם לא עשו זאת כבר ארבעה עשורים (בינינו לבין עצמנו - מבין הגנרלים, המתרוצצים על מסכינו בהבעה של חשיבות עליונה, רק דן חלוץ הרגיש, כקצין צעיר בחיל האוויר, את טעם הניצחון). הם גם לא הכינו צבא שמסוגל לעשות זאת.

את זה ראינו זה עתה בשלושה שבועות של מלחמה די-דלת-הישגים בדרום לבנון ובשנה של מלחמה כושלת בנגב המערבי. את פירות ההישגים הכושלים סופגים תושבי הנגב המערבי ותושבי הגליל ללא הרף. תושבי גוש קטיף כבר גורשו מקומם, אך גם הם היו קרבן לירי בלתי-נפסק.

את המחדלים הללו לא עשו אהוד אולמרט ועמיר פרץ, ואיני מנקה את ההנהגה המדינית מאחריותה - אך זו אינה אחריות ישירה לתפקוד הלקוי של הכוחות. את המחדלים יש לגלגל לפתחם של מפקדי פיקוד הדרום, של מפקדי אוגדת עזה, של מפקדי פיקוד הצפון, של מפקדי אוגדת הגליל ושל מפקדיהם - בהתאם. ראינו זאת בכישלון מלחמתנו בטרור. אפילו מבצע מצליח - כמו "חומת מגן" - נוהל באי-מקצועיות בוטה, ולא בגלל הנחיות מדיניות, אלא כיוון שצבאנו אינו ארגון לומד, ואינו ארגון מקצועי. הוא אינו לומד את מלחמותיו ואת מבצעיו, אינו שולט בחומר המקצועי של לוחמה, ואינו מפיק לקחים. לכן, הוא חוזר בדבקות על טעויותיו, שעליהן אנחנו משלמים בדם רב.

שינוי בצבא - רק אחר תבוסה קשה

צבאות אחרים השתנו אחרי תבוסות קשות. כך, הצבא הפרוסי אחרי מלחמות נפוליון, "הצבא האדום" - אחרי מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים, וצבא ארצות-הברית - אחרי מלחמת ויטנאם. המכה המוראלית והאבדות הכבדות ערערו את ביטחונם העצמי של הגנרלים, והניעו אותם לחולל רפורמות מקיפות, ששינו מן היסוד את צבאותיהם.

כך היה גם בצה"ל בשנות החמישים. גדודים ויחידות הגיעו לשפל התפקוד (שניכר כבר במלחמת הקוממיות - עיין ערך מבצע "ברוש" - אך נדחק לשולי התודעה), עד שלילה אחד גדוד מסוים יצא למבצע, אך לא מצא את יעדו. השמות תל מוטילה, פלמה ועוד נרשמו בדם רב בתולדות מלחמות ישראל, והביאו להקמת יחידה 101, שהפכה את צבאנו מן היסוד.

הרפורמה של יחידה 101 הקימה את צה"ל

ליחידה 101 הצטרפו משך חמישים השנה האחרונות עשרות - אם לא מאות - לוחמים. בפועל היו בה כשלושה תריסרים של לוחמים ושל מפקדים, שלא עשו הרבה מבחינה מבצעית. אך הם עשו המון מבחינה תורתית: הם יצרו מסורת, שלא היתה קיימת בצה"ל מעולם. יחידה 101, שפעלה כחצי שנה בלבד, הצליחה לייצר כמעט יש-מאין את החי"ר הישראלי, וכתבה עבורו תורת לחימה.

לצערי, כל המהפכות הללו, ללא יוצא מהכלל, היו לאחר אסונות מבצעיים. בארבעת העשורים האחרונים הגענו כבר אל מעבר לרמה של אסון. שרשרת תבוסותינו בכל שדות הקרב מעוררת חלחלה, ואין רואים את סופה.

האם יש למדינת ישראל מרווח ביטחון כל כך גדול, עד שהיא יכולה לשאת תבוסות כאלו?

הגיע הזמן לרפורמה מקיפה בביטחון - על-מנת לתת לאזרחי ישראל ביטחון. זאת תמורה הולמת לאגרה העצומה, שהם משלמים. ממשלת ישראל צריכה כוח צבאי אמין ומרתיע, שיוכל לתמוך במהלכיה המדיניים.

גם אם עז רצוננו להגיע לשלום, וגם כשזאב יגור עם כבש ונמר עם גדי ירבץ - הכבש והגדי צריכים לזכור את דברי הרומאים, "הרוצה בשלום - ייכון למלחמה", לבל ימונגלו, או ייטרפו.

כל יום שחולף מבלי שנעשית הרפורמה, הנדרשת במערכת הביטחון, הוא יום מבוזבז, שיעלה לנו בדם רב. אלא שכדי לשקם את מכונת המלחמה המקולקלת, נדרש הציבור להביע אי-אמון בביצועיה; וזה לא קרה עד כה - גם אחרי מלחמת יום הכיפורים זכו הגנרלים העבריים באמון גדול מאוד של העם.

הפרדוקס הכפול

רק לפני כחודש פרסם מכון המחקר "המרכז הירושלמי לענייני ציבור" סקר, שקבע, כי צה"ל נהנה מאמון נרחב של כשמונים אחוזים מהעם. איני מאמין, שהכישלונות, שאירעו אחרי הסקר הזה, בדרום ובצפון, ישנו את תוצאות הסקר הבא. גם בסקר הבא יזכו, כנראה, הגנרלים העבריים לאמון נרחב של הציבור.

כולנו מכירים את הצבא, ומקטרים על הטמטום, על הבזבוז ועל חוסר התכלית - שפגשנו בשירות החובה, בשירות הקבע ובשירות המילואים. לכולנו סיפורים על מפקדים, שאינם שולטים במקצועם, ומסוכן ללכת אחריהם. אנחנו מגיעים למילואים, ורואים את השערוריה. כולם מקטרים, אך לא מגיעים למסקנה המתבקשת: הצבא מנוהל ברמה נמוכה ובזבזנית בכל תחומי פעולתו. אך כולנו - למרות השמ"פים - בסופו של דבר, מאמינים באיכותו של הצבא. הו תמימות קדושה.

האמונה בצה"ל הינה חלק חיוני בדת האזרחית של ישראל. היא מאחדת את מרבית היהודים - ימין, מרכז ושמאל - אולי הגורם היחיד לאיחודם. לכן, כנראה, זוכה הקצונה הבכירה בצה"ל באמון למרות הישגיה הדלים בארבעת העשורים האחרונים.

פרדוקס נוסף כרוך בפרדוקס הזה: אם לא ייווצר אי-אמון ציבורי בגנרלים העבריים, לא תתחולל מהפכה בניהול העניינים הצבאיים בארצנו, והציבור יקבל חוסר ביטחון גדל בעלות מאמירה - ממש כמו "מלכוד 22" המפורסם. כזכור, לפני כשנתיים אמר אבי דיכטר, אז ראש השב"כ, ב"כנס הרצליה", כי מערכת הביטחון נכשלה במתן ביטחון לאזרחי ישראל. אם לא תתחולל מהפכה - דברי דיכטר יהיו, חס וחלילה, המסר הקבוע, שינסר מעל לראשינו.