בימים אלה מלאו חמישים שנה לאחת מפעולות התגמול הגדולות ביותר, אם לא הגדולה שבהן, של יחידה מגדוד 202 - שהוקם מהרחבתה והגדלתה של יחידת 101 האגדתית, בראשות אריק שרון - שהפכה לאחר מכן לחלק בלתי נפרד מגדוד הצנחנים של צה"ל - הלא היא פעולת התגמול הידועה נגד משטרת קלקיליה.
בחודש נובמבר 1956, או ליתר דיוק בליל ה- 9.11.1956, יצאה יחידת 202 של הצנחנים בפיקודו של אריק שרון כמג"ד לפעולת תגמול גדולה, לאחר חודשים ארוכים שבהם הסתננו מדי מספר ימים קבוצות פדאיון מן העיירה קלקיליה שליד כפר-סבא ומכפרי הסביבה שהיו אז תחת שלטון ירדני בראשות המלך חוסיין, כמעט לכל ישובי השרון, הרגו אזרחים ישראלים, חברי מושבים וישובים סמוכים ובזזו בתים, פרות, עיזים ותרנגולות וכמו כן הציתו אש בפרדסים ובשדות.
היעד שנבחר לפעולת התגמול היה משטרת קלקיליה. כילד בן 9, תלמיד בית הספר הממלכתי בשיכון נווה-נאמן, דרומית למושבה הדר-רמתיים דאז, העיר הוד-השרון של היום, בו התגוררנו אז, עודני זוכר היטב את ליל הפעולה. לא ישנו באותו לילה אני והורי. כל הלילה שמענו ממזרח הדי התפוצצויות של ירי מקלעים כבדים ושריקות הכדורים של תתי מקלעים. השמיים של אותו הלילה העלו גוון אדום מנפח פצצות התאורה שירו חיילי יחידה 202, וחיילי הלגיון הירדנים ושוטרי משטרת קלקיליה המותקפים. כאשר פתחנו את הרדיו למחרת בבוקר הודיעו בחדשות של קול ישראל ושל הבי.בי.סי הבריטי, על תוצאות הפעולה ועל המחיר הכבד של 11 מטובי לוחמי צה"ל, שנפלו בקרב.
כעבור 11 שנים בתום מלחמת ששת הימים ושחרור קלקיליה והגדה המערבית כולה משלטון ירדן, הייתי עיתונאי צעיר בן 20 (לא התגייסתי כשאר חברי לצה"ל בשל נכות C.P. שאז היתה עדיין בפזה קלה), ושמשתי כסופר עיתון "היום" בשרון - ביטאון גח"ל באותם ימים, שעם סגירתו עברתי למעריב - כיסיתי ביום חמישי, ה-9.11.1967, את טקס האזכרה לחללי קלקיליה.
והרי קטע מן הידיעה שהצנזורה הצבאית התירה לי לפרסם למחרת, יום שישי, ה- 10.11.1967, בעמוד החדשות האחורי של עיתון "היום":
טקס האזכרה ל- 11 הנופלים שהתקיים בשעות אחה"צ, החל בסיור מודרך ובשחזור מוקדי הפעולה. בסמוך לחורבות משטרת קלקיליה גולל קצין צנחנים ראשי (שהיה אז אריק שרון ד.ס.), שפיקד על הפעולה את ההערכות והפריצה למשטרה. הוא קיבל בזמנו את הצל"ש על פעולה זו.
מכאן נעה השיירה לעבר נקודת החסימה, על גבעה בקרבת הכפר חירבת-עזון, שם המשיך לשחזר יוסי, שפיקד בזמנו על החסימה. המשיך אחריו נתי, שפיקד על הנסיגה, לאחר שיוסי נפצע.
מהגבעה בסמוך לכפר חירבת עזון, נסעו באי הטקס - שבהם: הורים שכולים, חיילים שהשתתפו בפעולה ואנשי ציבור - לעבר הגל-עד לנופלים, שהוקם ליד אזור התעשיה המזרחי של כפר-סבא.שם ספדו לנופלים קצין בכיר, אחד מההורים השכולים וכן ראש עיריית כפר-סבא, מר זאב גלר (ז"ל ד.ס.), שאמר בין היתר כי: "קן הפורעים קלקיליה חדל מלהיות איום על ישובי הסביבה" וכי: "עיירה זו לא תוחזר לעולם לשלטון הירדני".
הטקס הסתיים בהורדת הדגל הלאומי לחצי התורן, כאשר יחידת צנחנים עומדת בסך ומדגלת נשקה,
ובהשמעת "קדיש" ו"אל מלא רחמים", מפי חזן צבאי.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
