למקרא דבריו של מנכ"ל רשות השידור על אי-דיוקים, בלשון המעטה, בדיווחיהם של העיתונאים הישראלים באשר לפרשת הריגת השבויים המצריים על-ידי סיירת שקד בסוף מלחמת ששת הימים, לא ידעתי עם לצחוק או לבכות.
צודק, כנראה, מנכ"ל רשות השידור בדבריו. הטרוניות יכולות אפילו להשמע כמוצדקות לאור העובדה שהתקשורת לא מדייקת בפרטים ואפילו "משפצת" אותם. הכל טוב ויפה. ומה ברשות השידור? זו שאלה נכבדה עליה אנסה להשיב באמצעות דוגמה שממנה ניתן להסיק על הכלל.
בתקופת מלחמת לבנון השניה אני ומשפחתי זחלנו במחילות הבית במשך 34 ימים. כל יום נראה היה גרוע יותר מקודמו. פחדים, חששות, אי ודאות, הכל פקדו את כל תושבי הצפון. שבועיים לאחר המלחמה אזרתי עוז והתחלתי לפנות לאמצעי התקשורת השונים, כולל הטלוויזיה הישראלית שמר שקלאר היה אז יו"ר ולא רק מנכ"ל. רציתי להשמיע את זעקתי ואת דעתי כאחד האנשים שמבין מעט בנושאי ביטחון וגם כתושב הצפון הכלוא בתוך המקלט יחד עם משפחתו.
כתבתי לכל עורכי התוכניות אשר עסקו מבוקר עד ערב בנושא המלחמה. לא נשאר עורך אחד או כל בעל תפקיד ברשות השידור שלא פניתי אליו. תשובותיהם היו סטנדרטיות להפליא: אם נצטרך אותך, נפנה אליך. לא נשאלתי מה אני רוצה לומר, מה עמדותיי לגבי המלחמה המתרחשת אל מול עיני, מבלי שלמדינה יש איזה שהוא מענה סביר.
רציתי לומר ולצעוק בפני העם היושב בציון שהמנהיגים והצבא מוליכים אותנו שולל. לא חלילה בזדון, אלא מתוך אי ידיעה, אי מוכנות, ומעל הכל, היהירות. רציתי לבוא פעם אחת, לא יותר, לפרשן את מה שנראה היה לי כמחדל שאין כדוגמתו: שני מיליון איש ואישה, ילדים, זקנים וטף, נכים וחולים, הפכו להיות מטרות נייחות של אויבינו מלבנון. כן, רציתי גם אני לנתח פעם אחת את המהלכים שהממשלה והצבא עושים. לא הצלחתי. פטרוני הדעות של הערוץ הממלכתי החליטו שלא.
שוב ושוב, כקרוסלה מסתובבת, הובאו פרשנים אשר פרשנו את עצמם לדעת עד שהתברר להם שהמחדל מוטל לפניהם. אז החלו לשנות את הטונים, המוזיקה נשמעה אחרת, והפינאלה, שלא נדע. חשבתי לתומי שהמזל יאיר לי פנים בה בעת שהערוץ הממלכתי ערך יום שידורים מיוחד לציון היורצייט [יום זיכרון] ששה חודשים מאז פרוץ המלחמה. אחד מאולפני השידור היה בישוב בו אני מתגורר. שוחחתי עם עורך התוכנית יומיים לפני השידור המתוכנן. שוב הובטח לי שבקשתי תידון בפורום המתאים ותשובה בוא תבוא. וראו נא איזה פלא: שום תשובה לא הגיעה.
סע הביתה חביבי כי כבר מאוחר
למרות חוסר הביטחון שלי, החלטתי ללכת למקום הימצאו של האולפן. פגשתי את המנהל החדש של מחלקת החדשות אשר באותו בוקר של השידור קיבל פקס נוסף ממני, עם כל הפרטים הרלוונטיים. אמרו לי: יהיה בסדר, תקבל תשובה. בין כל ההמונים שצבאו אל פתח האולפן ראיתי את מנהל החדשות. העזתי ושאלתי מה קורה? נענתי שעתה יש לו שידורים על הראש ולא ניתן לשוחח. אולי מאוחר יותר, המתנתי בסבלנות. לפתע ראיתי שמתחילים לפרק את האולפן. מבוהל שאלתי את אחד מצדיקי חופש הביטוי איפה המנהל. אמרו שהוא כבר בדרכו לירושלים. אבל הוא הבטיח לי תשובה! מה? איפה? סע הביתה חביבי כי כבר מאוחר. בוש ונכלם התחלתי לדקלם את התיאוריות של חופש הביטוי וחשיבותן לדמוקרטיה ועד כמה לכלי התקשורת תפקיד מרכזי בהשמעת דעותיהם של האזרחים.
בין מה שקרה לי ברומן המתמשך עם כלי התקשורת האלקטרוניים לבין התיאוריות המדעיות על חופש הביטוי, לא מצאתי, כמובן כל הבדל. יש חופש ביטוי מלא למי שנמצא קרוב מאוד לפטרוני הדעות של כלי התקשורת. ואני שואל את מר שקלאר: האם הדברים המלומדים והנכונים של יעקב אחימאיר על תפקוד התקשורת במלחמה חמורים פחות מאלה שאתה מלין במכתבך? האם הערוץ שאתה עומד בראשו הסיק את המסקנות מן הדיווחים הלא מדויקים של כתבי הערוץ ומן הפרשנות של אותם מיוחסים שזכו להופיע בכל תוכנית שלכם. יש לי ספיקות כבדים שלא. וכדי שהקוראים יקבלו מידע נוסף על התפקוד, אוסיף כמה פרטים.
בערוץ שמר שקלאר עומד בראשו הייתה בתקופת המלחמה לשכה של יו"ר הרשות. פניתי, בכבודי ובעצמי, בכתב ובטלפונים אין ספור כדי לקבוע פגישה עמך. הייתי מודע לעובדה שהיו"ר עסוק מאוד, ודאי בתקופה של מלחמה, אך קיוויתי שבכל זאת יתאפשר המפגש. כל שרציתי הוא להיוועץ ביו"ר הנכבד איך חודרים את "מסך הברזל" שהרימו בפני פטרוני הדעות. לבושתי, לא זו בלבד שלא הצלחתי לשוחח עמו בטלפון אלא אפילו תשובות כתובות לפניותיי לא קיבלתי. היחידי שעשה זאת היה מנהל החדשות דאז, אורי לוי, אשר במכתב לקוני למדי הודיעני ששמי הועבר לגורמים האחראים.
עד היום, חודשים רבים לאחר פניותיי לא קיבלתי שום תשובה. נדמה לי שיו"ר רשות השידור מתנהג כקוזאק הנגזל. נכון שהעיתונות הכתובה עשתה מטעמים מן הכתבה ששודרה בערות הראשון, תוך סילוף אולי של העובדות. על כך יש להצטער ולדרוש תיקון מיידי. ומה באשר לערוץ הראשון הממלכתי? הוא לא צריך לעשות חשבון נפש מעמיק על התנהגותו במלחמת לבנון השנייה?
לעניות דעתי, אין שום הבדל בין דיווחים שקריים לבין מניעת ההשמעה של דעות אחרות, במיוחד כאשר המדובר בערוץ ממלכתי שגם אנוכי תורם את חלקו בסבסודו. וכמאמר הפרסומת עתיקת היומין של רשות השידור , אסיים בהפוך על הפוך: במלחמת לבנון השניה לא הייתה תמורה בעד האגרה.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
