כיצד יצאה שגגה מידי שלושה שופטי מחוזי

הנאשם שבו עסקינן הורשע בבית המשפט השלום בפתח תקוה בשורה של עבירות חמורות, בהן: מעשה מגונה בכוח, תקיפה חבלנית וכליאת שווא, איומים והעלבת עובד ציבור.

על-פי הכרעת הדין, הזמין אליו הנאשם לביתו צעירה וצעיר שהציעו ברחוב ציורים למכירה. בבואם לביתו נעל הנאשם את הצעיר בחדר אחד, ובחדר השני הפליא מכותיו בצעירה וניסה לאונסה. ניסיונו נכשל, לאחר שהצעיר הצליח להזמין בטלפון הסלולרי שהיה בידיו את המשטרה.

השוטרים שהגיעו הם שחילצו מהדירה את הצעירה.
השופט גבריאל שטרסמן גזר על הנאשם (ביוני 2000) שבע שנות מאסר ועוד שלושה חודשים, וכן פיצויים לנפגעים בסך של 12 אלף ש"ח. לפסק דין זה קדמה הכרעת דין קודמת, שבוטלה על-ידי ערכאת הערעור - לאחר שבית המשפט קיבל את טענתו של הנאשם, לפיה בית המשפט יבדוק את שאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין (המערער טען לאי-כשירות עקב בעיות נפשיות). בהכרעת הדין החדשה (מיוני 2000) נמצא הנאשם כשיר לעמוד למשפט, ומכאן שב בית המשפט וגזר שוב את דינו - כפי שנקבע בגזר הדין הקודם (יולי 1999).

בערכאת הערעור שבה עסקינן, נדונה בקשתו של הנאשם להקל בעונשו. באמצעות פרקליטו הוא טען, כי העונש שנגזר עליו הינו עונש חמור ביותר - מעל ומעבר לזה המקובל בפסיקה. ואכן, השופטים מצאו לנכון להקל בעונשו, ולהפחיתו מ-7 שנות מאסר ל-5.5 שנות מאסר בפועל.

לא אכנס כאן לשאלה האם היה מקום להפחית את עונש המאסר. קטונתי. ואולם, מעניין לבחון איזה נימוק פנטסטי העלו השופטים הנכבדים, כדי להקל בעונשו.
בפסק הדין כתבו השופטים: "אין צורך לחזור ולפרט כאן את כל פירטי המעשים שבהם הורשע המערער. די לומר כי הדברים אמורים בעבירות של איומים והעלבת עובד ציבור ובעיקר במעשה חמור הכולל עבירות של מעשה מגונה, תקיפה חבלנית וכליאת שווא, כאשר המערער נוהג באלימות קשה ביותר בצעירה שהגיעה עם חברה וכאשר הוא נועל את החבר בחדר אחד ודוחף את הצעירה לחדר אחד ונאבק עימה כאשר הוא נוהג להפשיטה מבגדיה היא מצליחה בשארית כוחותיה להמלט מהמקום".

ובמילים פשוטות: הצעירה לא היתה בסיכון קריטי ואף לא היתה שבויה בידיו של הנאשם, והראיה - היא הצליחה להמלט מהמקום.
לא הייתי עושה מזה עניין גדול, אלמלא הופחת עונשו של הנאשם/המורשע, כאשר בפסק הדין צויינו נסיבות המקרה (והעובדה כביכול שהצעירה הצליחה להימלט מהמקום) - ככאלה המצדיקות הפחתת העונש.

כל מי שמזדמן להיכלי בתי המשפט יכול להבחין בנקל, בעגלות העמוסות תיקים שמובילים פקידי עזר לאולמות השופטים - עבור השופטים היושבים בדין.

החיזיון הזה מעלה - לכל מי שמכיר קצת מקרוב את העומס בבתי המשפט - מחשבות: כיצד ומתי מספיקים השופטים לקרוא את כל התיקים המובאים בפניהם. המדובר בהררי חומר, מסמכים עמוסים בפרטים, ואחרי הכל - בהחלטה, פסק דין ו/או גזר דין שצריכים השופטים ליתן לאחר שקראו, למדו ושיננו.

פעם סיפרתי לאחד משופטי בית המשפט העליון על החיזיון הנ"ל, ושאלתיו: האם אתה קורא את כל החומר המוגש בתיקים? בטח, אמר. ערב קודם אני לוקח איתי הביתה את התיקים. אני עובר עליהם. לא מאמין, אמרתי. שום אדם לא יכול לקרוא עשרות תיקים בערב אחד, ולהתעמק בפרטי הפרטים - ברמה כזו שתאפשר לו ליתן פסק דין.

שופטים אחרים, גלויים יותר, מודים כי הם מטילים על עוזריהם לקרוא את כל החומר ולהגיש להם את עיקריו בתקציר. מכל מקום, דבר אחד ברור: מרבית השופטים אינם קוראים את כל החומר המובא בפניהם, אלא אם מדובר בתיק מתוקשר במיוחד.

יודגש: אין מדובר בעצלות מצד השופטים בכללותם (חלק קטן אכן עצלים), גם אין מדובר ברשלנות מצד השופטים בכללותם (חלק קטן אכן רשלנים), וגם אין מדובר בזלזול מצד השופטים בכללותם (חלק קטן אכן מזלזלים). המדובר בעומס בלתי אפשרי על שופטי ישראל, הגורם לתקלות, לעיתים חמורות, בהן פסקי דין שגויים לכאורה - הנובעים מאי-הכרת העובדות. באחד מהם נעסוק להלן.

ביום 12.3.01 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב, על-ידי סגן הנשיא השופט יהושע גרוס (אב בית הדין), והשופטות אסתר קובו ומיכל רובינשטיין (ע.פ. 71218/00). לא נביא כאן את שמות הצדדים, כדי להימנע מחשיפת זהותה של המתלוננת.

אלא שעיון בהכרעת הדין - שבה קובצו כל העובדות הרלוונטיות לכתב האישום - מעלה תמונה שונה בתכלית. מדוח המשטרה שערך רס"ל אודי חגי, מתברר כי השוטרים שהגיעו למקום הם שהצילו את הצעירה מפני אונס ממשי. ולא מעשה מגונה.

השוטרים הגיעו, לאחר שהוזעקו למקום בדחיפות באמצעות מכשיר טלפון סלולרי - על-ידי לא אחר מאשר אותו צעיר אותו שנכלא בחדר הסמוך. בהכרעת הדין (עליה לא ערער הנאשם, לפחות בכל הקשור לעובדות שצויינו בה) כתב השופט שטרסמן:

בדוח פעולה זה נאמר, כי ב-15.3.98, בהיותם בפעילות בילוש בשעה 13:00, קיבלו העד ושלושה מחבריו הודעה על אונס ברחוב שטמפפר... בעיר. בפיקודו של ששון שוחט הם יצאו מיד למקום, עלו לקומה 5 ושם הצביעה שכנה על הדלת שבעדה שמעה את הקריאות "הצילו!". לאחר שדפקו בדלת, זו נפתחה מבפנים והשוטרים הבחינו ב"בחור גדול ממדים שנראה מזיע", וכן בבחורה ובבחור. היא נראתה בוכה ועל גופה סימנים".

זמן קצר קודם לכן הצליחה הצעירה לפתוח את החדר לחברה הכלוא, אך מהדירה ומידיו של הנאשם לא הצליחה להימלט, כאמור - עד בואם של השוטרים.

למרות זאת, כאמור, מצאו לנכון השופטים הנכבדים להפחית את עונשו של המערער, ולנמק זאת, בין היתר, ב"עובדה", כביכול, שהצעירה "מצליחה בשארית כוחותיה להמלט מהמקום".

כאמור, לא הייתי עושה מזה עניין גדול, אלמלא מחדלם של השופטים הנכבדים. סביר להניח, כי לו היו טורחים לקרוא היטב את הכרעת הדין - כאמור, על עובדות המקרה לא היתה מחלוקת בדיון וגם לא הוגש ערעור על אותו בסיס עובדתי - היו נוכחים כי הצעירה נחלצה בעור שיניה, רק בזכות זריזותם של השוטרים, שהגיעו למקום במהירות הראויה לציון וחילצו אותה מהדירה שבה נכלאה. במקום זאת, הוציאו השופטים תחת ידיהם, בכל הכבוד, פסק דין המתבסס, בין היתר, על עובדות, כביכול, שאפילו המערער לא הניח בפניהם.
ככה זה כשהשופטים נותנים פסק דין בלי לקרוא היטב את החומר המובא בפניהם.