שלוש הערות על עיתונות

"הרב אלישיב הורה לא לשבת שבעה על ישראל סגל" – הכריז Ynet בסוף השבוע, והחרה-החזיק אחריו עיתון האם, ידיעות אחרונות. אלא מאי? איש לא טרח לפנות למישהו בסביבתו של הרב אלישיב על-מנת לקבל תגובה. והיום התברר, שהרב לא נשאל וממילא לא השיב בנושא.

הרבה עיתונאים סוברים בטעות, שבקשת תגובה היא מה שמכונה בז'רגון הצבאי כסת"ח – כיסוי תחת. נדמה להם, שכל מטרת התגובה היא להפגין תום לב ולהוות הגנה אם וכאשר תבוא דרישה להתנצלות או תוגש תביעה נגדם.

זוהי כאמור טעות, וטעות חמורה. אם כבר, אז קבלת תגובה מכחישה ופרסום הידיעה למרות זאת, דווקא שוללת את הגנת תום הלב מבחינת דיני לשון הרע.

אבל זה לא רק העניין הפורמלי. קבלת תגובה היא קודם כל כלי עבודה חיוני מאין כמותו, על-מנת לוודא שלא נפלו טעויות. הרי ייתכן שהמקור טעה, ייתכן שהעיתונאי לא הבין, ייתכן שמישהו פיספס משהו. לכן החובה האתית והמקצועית היא לפנות לאדם בו מדובר, על-מנת לוודא את העובדות.

אלא שלעיתים קרובות יותר ויותר, הכללים הללו נשכחים לחלוטין. זה קורה קודם כל כאשר מדובר על מיעוטים – חרדים, ערבים וכדומה. מתוך זלזול מובנה במיעוטים, נוטים עיתונאים לומר לעצמם: הם ממילא לא יתבעו. ומאחר שכאמור התגובה נתפסת כמכשיר להגנה משפטית, ההנחה שלא תבוא תביעה מעניקה לכאורה פטור מלבקש אותה.

וכמו תמיד, מה שמתחיל בנוגע למיעוטים, הופך לתופעה כללית. הנה רק דוגמא אחת. לפני מספר שבועות יצא לי לשמוע את אחת מתוכנית הדגל של רשת ב', אותה מגיש אחד מבכירי העיתונאים ברדיו. הוא העלה לשידור גרושת איש קבע בצה"ל, אשר התלוננה על כך שהיא וחברותיה אינן מקבלות אף פרוטה מתקבולי הפרישה של בעליהן לשעבר.

האשה הופיעה בשמה המלא, נקבה בשמו של בעלה לשעבר וסיפרה כיצד הוא מתחמק בצורה שיטתית מתשלומי המזונות לה ולילדיה. היתה זו בהחלט סוגייה ראויה לדיון. אך המגיש לא חשב אפילו לרגע לעצור אותה ולהזכיר לה שבעלה אינו נמצא על הקו כדי להגיב, ואיש בהפקה לא חשב אפילו לרגע לנסות ולאתר את הבעל כדי להעניק לו את זכות התגובה.

יש עוד הרבה דוגמאות כאלו, וכולן יחד מצטרפות לתמונה של עיתונות חובבנית ולעיתים אף קלוקלת. ואחר כך עיתונאים ואנשי תקשורת מתפלאים על כך שלא לוקחים אותם ברצינות, שמעלים טענות על המקצועיות שלהם ושמאשימים אותם בחד-צדדיות. אז כדאי שקודם כל יבדקו את עצמם.