מחדל בניית גדר ההפרדה

התכנית ה"ביטחונית" שהגה וקידם השמאל בעת היותו שותף לממשלה הקודמת בראשות שרון מעוררת גלים וסערה בקרב גופים המעורבים בסכסוך הישראלי פלשתיני. בשבועות האחרונים התבטאו נגדה בחריפות אנשי הרשות הפלשתינית, אנשי משרד החוץ האמריקני, בכירי ונציגי ממשלות אירופאיות והאו"ם. למעשה, מתבצעת מתקפה דיפלומטית מתמדת על גדר ההפרדה, מתקפה שהתעצמה לאחר קבלת 'מפת הדרכים'.

למשל, ב-11.6.03 הביעו בלייר והפרלמנט האנגלי תרעומת על הקמת הגדר. לפני ימים ספורים איימו בכירים ברשות (כולל דחלאן, נציגו המובהק של אבו מאזן המתון) שאם תימשך הקמת הגדר יקימו הפלשתינים כח מזויין שיתפרש לאורכה, ולמעשה הביעו בכך איום מפורש על ביטחון ישראל. אנשי האו"ם החריפו ביותר את התבטאויותיהם נגד גדר ההפרדה מאז קבלת 'מפת הדרכים'. הם מוחים נגד "הסיפוח הזוחל" של שטחי פלשתין ונגד זכויות האדם הנפגעות כתוצאה מכך. למעשה, הגדר היא אחת הסיבות לכך שהאו"ם מאיים בימים האחרונים במשלוח כח מזויין לאזור.

הידיעות שמביאה העיתונות הכתובה על הביקורת הבינלאומית הן בדרך כלל עמומות ולא אינפורמטיביות. לכל היותר מזכיר מאן דהו כי פלוני מגוף כלשהו הביע תרעומת והתנגדות לבניית ה"חומה".

התעצמות ההתנגדות לבניית הגדר והחרפת הטונים לא זוכה לטיפול מיוחד. יתר על כן, כעת מתברר כי הבנייה של ה'מכשול' ש'מחזיר אותנו לעצמנו' מהווה לא רק טעות דיפלומטית וקריאת תיגר על כל אלו הנחשבים שוחרי שלום (גם בצד הפלשתיני) אלא גם הפרה ברורה של 'מפת הדרכים'. המעיין ב'מפת הדרכים' מוצא כי הקוורטט כתב סעיף שאחד מענייניו העיקריים הוא אי הלגיטימיות שבהקמת חיץ בינינו לבין הפלשתינים.

ב'מפת הדרכים' כתוב במפורש, כי כבר בשלב הראשון (שבו אנו נמצאים כעת - מאי 2003) ישראל מתחייבת "לא לנקוט בפעולות המערערות את האמון, כולל גירוש, התקפות על אזרחים, הפקעת ו/או הריסת בתים ורכוש של פלשתינים, כצעד ענישה או על מנת לאפשר בנייה ישראלית, הריסת מוסדות פלשתינים ותשתיות פלשתיניות וצעדים אחרים, שפורטו בתכנית העבודה של טנט".

בניית הגדר נחשבת כפעולה המערערת את האמון, מפקיעה רכוש פלשתיני ומשמשת בענישה קולקטיבית. לא לחינם מוזכרת גם כאן תוכנית טנט, שכן זו קובעת בפירוש, כי לא יוצבו ואף יפורקו כל המכשולים (כולל קירות) בין הצדדים וכי יש להעדיף סיורים משותפים (כפי שהיה באוסלו) מיד כשהמצב הביטחוני יאפשר זאת. הקוורטט תמה מדוע אנו מקימים מכשול תוך כדי תהליך שלום ('מפת הדרכים'), בעוד שההסכמים הקודמים מחייבים אותנו לפרקו, ומפרש זאת כחוסר נכונות להגיע לשלום.

לאותם גופים הטוענים נגד בניית הגדר שתי טענות עיקריות. האחת היא כי זו פגיעה באיכות החיים של הפלשתינים, הן ביכולת הפרנסה, הן באפשרות לאחד משפחות, לבקר קרובים, לנוע בחופשיות וכיוצ"ב. השניה היא כי מדובר למעשה ב"סיפוח זוחל" של שטחים (טענה זו נכונה גם על-פי תכניות המתאר של פואד או מצנע, שכן הן כוללות ישובים גדולים כמו אריאל ואת רוב ירושלים). הטענה השניה היא תירוץ בלבד, אף על-פי שהיא בעלת תוקף משפטי רב יותר, ואילו הטענה העקרונית והנפוצה יותר, היא דווקא הראשונה, המושמעת בעיקר בהקשרים הומניים של זכויות אדם.

טענת השמאל על עניינים חמורים אלה היא שהגדר טובה לנו ואין אנו צריכים לחשוב מה טוב ומה לא טוב לאחרים. טענה זו הפכה שגורה בפיהם של אנשי שמאל, והיא באה לשקף את החוסן המדיני של ישראל. למשל עמרם מצנע ואפרים סנה קובעים, כי עלינו לצאת מרצועת עזה מבלי לחשוב על האופן שבו יתפרש צעד זה בידי הפלשתינים ("מה זה משנה אם הם יחשבו שזה פרס. אנו עושים את מה שטוב לנו").

למרות האמור, השמאל יודע גם להתחשב בדעת הפלשתינים ובדעת הקהילה העולמית. למשל, על הסיכולים הממוקדים הוא טוען כי הם מסכלים את השלום. תכניתו העקרונית היא שיש לשאת ולתת גם בזמן שבו יש טרור, ויש להיות מוכנים לוויתורים לטובת השלום.

מדוע אם כן, מתעלם השמאל לחלוטין מן העובדה שדוברים רשמיים של הרשות טוענים כי הקמת הגדר הוא צעד הפוגע באופן יסודי באפשרות השלום, ומשמעותה המדינית של הקמת גדר היא חמורה הרבה יותר מכל סיכול ממוקד? ישנו כאן חוסר איזון בסיסי (שלא לאמר סתירה) בעמדה.

שיעור ראשון בדיפלומטיה הוא, כי יש לקחת בחשבון את האופן שבו יתפרשו צעדים מסוימים על-ידי שאר הגורמים שצעדים אלה נוגעים להם (למשל, מה יקרה אם יפרשו הפלשתינים את היציאה מעזה כתבוסה ישראלית ודווקא יגבירו את הטרור? האם דיפלומט לא חייב לקחת אפשרות זאת בחשבון?).

אולם דיפלומטיה מתוחכמת זו, דיפלומטיה של חוסר התייחסות לדעת אחרים, כבר הפכה לברורה מאליה וטבעית כל כך לאנשי השמאל, עד שהם מיישמים אותה ללא כל הבחנה, גם ביחס להקמת גדר ההפרדה. העובדה שהגדר תגביר את המוטיבציה לפיגועים, את הקושי בסיכולם (רוב הסיכולים מושגים בפעילות אקטיבית) ואת הלגיטימיות שלהם בעיני העולם (כיוון שהעולם מפרש צעד זה כהגברת הדיכוי של הפלשתינים) אינה רלוונטית מבחינתם. רק תנו להם גדר.

לכאורה ניתן לטעון, שגם בעיני השמאל הביטחון חשוב יותר מאשר השלום וכי הגדר תוריד את מספר ההרוגים. החיזוק העיקרי לכך מגיע מרצועת עזה המוקפת גדר, ובה אדון מיד. ובכל זאת, חייבים לשאול האם צעדים הפוגעים בסיכויים להסדר של שלום הם באמת ביטחוניים בטווח ארוך. השמאל טוען כבר שנים ארוכות שלא. השלום הוא הביטחון האמיתי. משום כך הגדר, שהיא עניין עקרוני וחשוב לכל שאר הגורמים, היא בעיה ביטחונית ולא להפך.

ובאשר לטענה כי נוריד אותה כאשר יהיה הסדר, יש לשאול מה הטעם בגדר אם הצלחנו להשתלט על הטרור כאשר השתלטנו על הערים הפלשתיניות (והיתה הצלחה אדירה בכך, שכל העולם לומד ממנה). מדוע לצאת ולבנות גדר, תוך סיכון ביטחוני, יצירת בעיה מדינית ובנטל כלכלי גדול, אם מה שחשוב הוא הביטחון שאותו כבר השגנו?

מה קורה ברצועת עזה? המספרים האמיתיים על סדר גודל הכוחות המושקע שם והנזק שמוסב לנו מהרצועה לא מובאים לידיעת הציבור (האימונים, הנשק המוברח לשם ומשם לגדה בכמויות אדירות, ההנהגה היושבת שם לבטח ומוציאה פיגועים רבים וכן מספר הפיגועים האמיתי שיצא מעזה עצמה), ככל הנראה בשל סיבות ביטחוניות מובנות.

הנקודה העקרונית היא בכל אופן לא סודית: לא ניתן ליישם את המתווה הביטחוני של עזה על כלל השטחים. לא ניתן ליישמו אפילו אם נניח כי פירקנו את כל ההתנחלויות וחזרנו לקווי 67. לא צריך קורס מתקדם באסטרטגיה בכדי לראות את ההבדלים הגיאוגרפיים והקושי הצבאי המעשי הכרוך בכך. די בשכל ישר ובבחינת המפה של גבולות ישראל ערב מלחמת ששת הימים. כל המעוניין יכול לעשות זאת בעזרת מפות טובות רבות הזמינות ברשת, למשל:


בישראל, הדעה כי יש נחיצות בהקמת 'מכשול', הקובע באופן חד צדדי כי 'אנחנו כאן והם שם', היא במעמד של קונצנזוס. הסיבה לכך היא שזוהי התוכנית המדינית העיקרית של מחנה השלום המדולדל. המועצה לביטחון מדיני מנסה לזרז את הבנייה, מבקר המדינה מתערב וקובע שתהליך הבנייה מנוהל באופן רשלני, עיתונאים מעדכנים את הציבור במספר הקילומטרים שנבנה מדי שבוע וכמה עוד חסר עד "המנוחה והנחלה", ולאחר כל פיגוע מופיעים אנשים כדוגמת עמרם מצנע (בפיגוע האחרון בירושלים) וכתבים המספרים לנו על עוטף ירושלים ועל הקלות הבלתי נסבלת של ההגעה מג'נין לתחומי ישראל של לפני ששת הימים.

אולם למעשה, מעבר לשטיפת מוח מתמדת, לא נערך דיון רציני בנושא. מתעלמים מן העובדה כי רוב הפיגועים מגיעים דווקא דרך המחסומים (המקור הרשמי היחיד שהעיר את תשומת הלב לכך הוא מבקר המדינה). מעלימים את העובדה, כי אישורי העבודה והקלות בסגרים ובכתרים מכניסים לישראל עשרות מפגעים כל פעם מחדש (וגדר פירושה סוף לסגרים).

לא שואלים האם תעזור הגדר לשיבה הזוחלת של הפלשתינים, וכיצד תמנע את הסיוע שמקבלים הטרוריסטים מערביי ישראל. לא מסבירים כי לא ייחסכו כוחות ביטחון בזכות הגדר, שכן הפריסה על הגבול תצטרך להיות רחבה ותדרוש כח רב. לא מדברים על כך שהיכולת הסיכולית מעבר לגדר תפגע באופן ברור (לא ניתן גם להשקיע כוחות רבים בפריסה הגנתית וגם להתקיף כפי שעשינו עד כה). לא מדגישים כי המכשול יזמין פיגועים שקל יותר להוציא לפועל (הן טילים והן אפשרויות המנוסה והקושי במרדף אחר מפגעים יגדיל את מספר הפיגועים). לא דנים בכך שכניסה לשטח הרשות הנמצאת מאחורי גדר תיצור בעיה דיפלומטית קשה יותר מאשר היום (זכורה לנו הכניסה הראשונה לשטחי A והזעם שגררה, אפילו מבוש שהתבטא אז בחריפות יתר).

אך בעיקר לא מעלים את האפשרות, הוודאית מבחינת הקהילה הבינלאומית והפלשתינים, כי מאות המיליונים (מיליארדים בסופו של חשבון) המוצאים על תכנית הגדר מובילים דווקא לחוסר יכולת להגיע להסדר. המחדל האמיתי הוא בניית הגדר ללא מחשבה קדימה ומתוך התעלמות מהפלשתינים ומן הקהילה הבינלאומית כולה. היינו, לא רק שתוכנית הגדר לא ישימה כתוכנית הגנה ולא מועילה מבחינה ביטחונית ולא רק שהיא פוגעת באפשרות הסדר עתידי, אלא שאנו משלמים עליה גם מחיר דיפלומטי כבד כבר עכשיו.

ישנן שתי סיבות עיקריות לתמיכה חסרת התקדים של השמאל בגדר ההפרדה. האחת היא הצרכים הפוליטיים הפנימיים - הגדר היא הישג של השמאל. הסיבה השניה היא הרצון או המחשבה כי היציאה משטחי 67 היא לטובתנו בכל תסריט אפשרי. השנאה הגדולה לשטחי ישע ול'כיבוש' הופכת כל אמצעי המבטיח יציאה מהם לכשר.

לטובת אלה מוכנים תומכי הגדר לא להביא לידיעת הציבור את כל המידע, לפגוע בריבונותנו כמדינה בשטחים המהווים נכס אסטרטגי (גם בראייה של הסכם עתידי), לגרום לאי יציבות ביטחונית בטווח ארוך, לשלם הון מתקציב מדינה מדולדל, להביע זלזול בפלשתינים (ודווקא שוחרי השלום מביניהם), ולערער את יחסינו עם המדינות והגופים המיוצגים על-ידי הקוורטט והערבים.

אולם יותר מכל בניית הגדר מסכלת למעשה את האפשרות לממש את מפת הדרכים, שעוררה דווקא בשמאל תקוות מרובות. לא לשווא מותקפת הקמת הגדר, כפי שהראיתי, לא רק מימין אלא גם מן השמאל העולמי התומך בדרך כלל בשמאל הישראלי. מחדל הבנייה של 'החומה הבצורה' עוד יתואר בתולדות הסכסוך הערבי ישראלי כאחת הטעויות הקשות של ישראל.