שיעור בדקדוק

בזמן האחרון זנחתי קצת את ספרי הדקדוק הישנים, המלווים אותי כבר חמישה עשורים. לא, הם עדיין טובים, למרות שלאט נכחד השימוש בעברית - כנראה, ההישג היחיד של מדינת ישראל.

חזרתי לשם, כדי לראות שוב את הטיית השורש בר"ח, הנמצא בתקופה האחרונה בחדשות יחד עם השורש כנ"ע. כלומר, בורחים (הווה במשקל קל) ונכנעים (הווה במשקל נפעל), או להפך, וכל המרבה - הרי זה משובח, בעבר, בהווה ואין ברירה (זו מסורת) - גם בעתיד.

אני אוהב להמליץ על מאמרים מעניינים - גם כשאיני מסכים לחלוטין עם עמדת כותביהם. לפעמים, אני מפיצם לחבריי ולמוקירי זכרי. עכשיו, אמליץ עליהם לקוראיי. קריאה הנה תחביבי מגיל צעיר, וכנראה לא אזנח אותה לטובת איזה תוכנית מדהימה לפגועי-מוח-במיוחד בנוסח "כוכב נולד", "הישרדות", או שאר הרפש, המשוגר בערוצי הטלוויזיה, כדי להכרית את שארית השכל, שנותר לילידים בארץ חמדת אבות. זה מזכיר לי, שפעם, אבותיהם וזקניהם נחשבו במקומות מושבותיהם לחכמים בעולם. משהו רע מאוד עוללה לצאצאיהם מערכת החינוך הקלוקלת למדי, שהקמנו כאן, ופעם - לפני הקמת המדינה - הייתה מהטובות במערכות לחינוך ציבורי.

חובבים

נשלח לעיוני מאמר מעניין, שאיני מסכים עם כותרתו. מוטי היינריך כתב על "צבא החובבים לישראל". אני מסכים עם ניתוחו - פרט לדבר אחד: ההמונים בירוק, שמכלים את ביטחוננו ואת תקציבינו לשווא בהנהגת כל מיני חדלי-אישים שמני-פנסיה ותגמולים (הידועים בשם, "גנרלים"), אינם צבא, אלא, לכל היותר, כנופייה מזוינת.

והתמהים - יוכלו להוסיף כאן, כרצונם: תרתי משמע.

לזכר צ'ארלס מוסקוס

בסוף השבוע האחרון הזמינו אותי מוריי וידידיי במרכז בס"א של אוניברסיטת בר-אילן לכינוס על שקיעת צבאות האזרחים. כנס מעניין ביותר (ואחרי השתתפות באין-ספור כנסים, איני מחלק מחמאה כזו בקלות), שהביא לארץ הרבה מומחים, שהיה כדאי להקשיב להם - בצד כמה דברים מעניינים, שאמרו חוקרים ישראלים.

הכינוס הוקדש לזכרו של ידיד גדול, שנלקח לבית עולמו ממש לפני הכינוס: פרופ' צ'ארלס מוסקוס מגדולי החוקרים בסוציולוגיה של צבא בארצות-הברית ובעולם ומראשי הארגון IUS, המאגד חוקרים של יחסי צבא-חברה. צ'ארלי החייכן והידען, שלא ויתר על אף ויכוח, והייתה לו דעה בכל עניין, הכיר היטב את ישראל, והתארח כאן לא-מעט. רוחו ריחפה מעל הכנס, והצטערתי על שהחמצתי הזדמנות לשואלו כמה שאלות, שמטרידות אותי. מותו היה בטרם עת לכולנו, כפי שספדו לו רבים מחבריו ומתלמידיו.

בארץ, משום-מה, מנסים לעקוף את הבעיה העיקרית: כבר הרבה שנים צבאנו אינו מסוגל לספק את הנדרש ממנו - הגנה על ביטחון מדינת ישראל. הוא בורח מכל עימות, כיוון שנבנה לא-נכון למלחמות שהיו, או למלחמות שלא יהיו לעולם.

בגלל אזלת-היד של צבאנו, במקום לתקוף את חמאס בעזה, אנחנו מספקים לו רגיעה (ומקבלים עלינו את המינוח הערבי, שרזיו אינם נהירים לרובנו), כדי שיוכל לצבור כוח ואמצעים להתקיפנו ביתר-שאת. כמו במצבים קודמים - ההנהגה המדינית יודעת, שאינה יכולה לסמוך על מכונת הלחימה השבורה, שבנינו לנו, ומעדיפה - גם מסיבותיה האישיות - את הבריחה ואת הכניעה.

כך, כיוון שצבאנו אינו מסוגל - בהנהגתו הנוכחית - להתמודד עם שאלות, הכרוכות בהנעת חייליו, הוא מעדיף לברוח מאחריותו לבטחון המדינה, ולשגות ברעיונות להקים צבא מקצועי, שיעלה הרבה יותר, ולכאורה יהיה קל יותר לנהלו. אכן, "צבא העם" (מיתוס די חלול, שלהנהגה הפוליטית היו הרבה סיבות פוליטיות לשמרו) כלל רק חלק קטן מהעם היהודי, היושב בציון. במגמה זו של הצבא תומכים לא-מעט חוקרים באוניברסיטאות שלנו. חלקם עושים זאת מתוך ייחוליהם לשלום, שהם מאיימים עלינו, שהוא עומד לפרוץ מהזיותיהם, וליפול עלינו. כלומר, הם אינם חושבים על צבא למלחמה (הרי אין לנו אויבים כלל), אלא על צבא למשימות אחרות לחלוטין. אחרים מנסים לחקות מערכות, שעובדות די רע במקומות אחרים, ואינן מתאימות למצבנו ולצרכינו.

במצבן הנוכחי, האוניברסיטאות שלנו לא ירשו מחקר, שיציג את הצבא ואת מערכת הביטחון במערומיהם, כיוון שמערכת הביטחון הנה לקוח גדול במיוחד שלהן. חלק עצום מתקציבי האוניברסיטאות מגיע ממערכת הביטחון - כשכר לימוד של קצינים ושל עובדי מערכת הביטחון. לכן, פיתחו כמעט כל האוניברסיטאות תוכניות לימודים מיוחדות עבור מערכת הביטחון. רבים תמהים האם נשמרת בתוכניות הללו הרמה האקדמית, וחרדים שמא התוכניות הללו נועדו להאיץ מאוד את דרך הקצונה אל תואר על-לא-עוול-בכפה (ואל התוספות הכספיות, הגלומות בו). כיוון שהן עניות, באוניברסיטאות לא ישמיעו ביקורת קשה על הצבא, שנקמתו קשה במבקריו.

לכן, עוסקים אצלנו - בהנחיית הצבא - בשאלת השילוב הנאות (של נשים במערכי לחימה), ומשתבחים בהכללת צוערות בבית-הספר לקצינים (שאינה תורמת דבר למוכנות הצבא למלחמה, אדרבא), במקום לחקור את העבר - את מלחמותינו - ולהפיק מהן את הלקחים הנאותים, כדי להיות מוכנים טוב יותר למלחמות, שניקלע אליהן. אין מכינים את הצבא לשילוביות - לחימה בין-זרועית, שבה הוא נכשל לחלוטין פעם אחר פעם בארבעת העשורים האחרונים.

הקשיבו לפצי

וזה מביאני למאמר השני, שאמליץ עליו.

אמציה חן מוכר רק למעטים. רבים יחשבו, שכמו ארי בן-כנען, זה שם פיקטיווי, שהמציא מישהו לצרכים ספרותיים. כשערכתי את מערכות, פגשתי את תת-אלוף חן בכבודו ובעצמו. אז הדריך, בערוב ימיו בצבא, במכללה לביטחון לאומי. בימי החול, אדון חן עונה לשם, פָצי, ומעשן ללא הרף. פצי הוא אחד מהגנרלים היחידים בצה"ל, שמבין על מה הוא מדבר, והבין במה שעסק - פיקוד על עוצבות יבשה. לכן, פרסמתי רבים מדבריו מעוררי המחלוקת במערכות (שתחת עריכתי הפך לכתב-עת נשכני במקצת), למחאת כל מיני בכירים במטכ"ל, שחשו מאוימים על-ידי המלה הכתובה. תייקתי את הסתייגויותיהם במקום הראוי, והמשכתי לפרסם את ביקורתו.

פצי הוא גבר מרשים. כלוחם וכמפקד, צבר קבלות רבות על הצלחה, שאין עליה ערעור. במלחמת יום הכיפורים לא מצאו שם לכוח המיוחד, שהקים באוגדת שרון. לבסוף, קראו לו, "כוח רומאי" - לציין את הופעתו המרשימה של מפקדו.

למלחמת יום הכיפורים הגיע פצי מהמכללה לפיקוד-ולמטה, לאחר שהדביר - בראש סיירת "שקד" - את הטרור בעזה. והרי - כידוע, רק אצלנו ובשום פנים לא בהיסטוריה הצבאית - צבא אינו יכול להדביר טרור, אלא צריכים "פתרון מדיני" לעניין (כלומר, כניעה ובריחה, או בסדר הפוך). כמו הרבה הצלחות, דאגו אצלנו מיד לשכוח את לקחיה, ולוותר על הישגיה. ראשית, כיוון שהיא בניגוד לטבע ("פתרון מדיני" ושאר בוקי סרוקי). שנית, לא אנחנו עשינו זאת. אדרבא, אנחנו נכשלנו, כהרגלנו, כישלון מוחץ. שלישית, ההצלחה לא התאימה לפיקוד העליון של צבאנו הכושל, שאימץ ביסודיות את הכניעה ואת הבריחה לדתו היחידה. כידוע, לא עברו אלא כשנתיים, ולגנרלינו ניתנו הזדמנויות רבות לברוח, להפסיד בקרבות ... ולזכות בשל אלה בתהילה, בעיטורים ובקידום בדרגות.

את פצי ראיין יוסי מלמן (שבעברו היה לוחם ב"שקד") בבלוגו בקפה דה-מארקר. דברי פצי קשים ופוצעים - כיוון שמקורם בדאגה כנה למצבנו המתדרדר ללא בלמים. כדאי לקוראם, כיוון שלמרות שהוא כבר כעשרים שנה מחוץ לצבא הקבע, פצי אינו חס על אף אחד, ומשרטט תמונה לא-מעודדת של החורבן הצבאי, שהקמנו לנו.

מלמן הבטיח, שלפוסט הארוך מאוד (שלא התאים לפרסום בהארץ) יהיה המשך. יש למה לחכות.