בדיחות וקריקטורות שונות המופצות באינטרנט כוללות שני מסרים: א. כמיהה של הציבור בישראל למפלגה אמינה; ב. ייאוש מפני הסיכוי הקלוש למצוא מפלגה כזו. על-רקע השחיתות והחידלון המאפיינים את המנהיגות היוצאת (אמן!) ניתן להבין תחושות אלה. אבל, עם הייאוש אסור להשלים, בעוד שלכמיהה יש לתת מענה ותקווה.
מדינת ישראל עומדת שוב בפני בחירות, שוב גורליות, הן לצביונה הציוני והן לחוסנה החברתי. קולות שונים קוראים לשידוד מערכות של הגושים המסורתיים, שהטשטוש הרב בהם עלול להביא שוב להצבעה מבולבלת של הבוחרים. גושי הימין והשמאל התנתקו מזמן ממשמעותם המקורית באירופה, ומתייחסים בעיקר להבדלי ההשקפות בעניין המאבק על הארץ ולא על דמותה החברתית.
הגיעה העת להבדיל ולבדל בין הגושים על-פי מבחן ברור: האם רוצה ישראל להגשים את החזון הציוני, שקבע את ריכוז עם ישראל בארץ ישראל כייעודה של מדינת היהודים, או שמא מעדיפה ישראל להתאבד על-ידי הקמת מדינה לאויב, לצידה תחילה ועל חורבותיה בהמשך. הרעיון של שטחים תמורת שלום היה מלכתחילה לא יהודי (התכחשות לערש האומה ולשורשיה ההיסטוריים), לא דמוקרטי (איסור על יהודים לגור בחבלי ארץ מסוימים, רק בגלל יהדותם), לא ציוני (החזון הציוני נולד לפני היות מדינת ישראל, "שטחים", "כיבוש" או "קו ירוק", ואינו תחום בקו זה), ולא הגיוני (במזרח התיכון לא ניתן להשיג שלום על-ידי שחיקת ההרתעה וגילוי חולשה).
בשמאל - מרצ/העבודה/קדימה - ובמנגנוני המשפט והתקשורת המגבים אותו - נבחרה הדרך הפוסט/האנטי-ציונית. על-רקע זה הם מדקלמים שוב ושוב סיסמאות כאילו מדינה פלשתינית היא אינטרס ישראלי (ולא לומדים לקח מהמתרחש בעקבות גירוש היהודים מעזה בקיץ 2005), ושמחיר השלום ידוע מראש (אבל כלל אינם מעלים בדעתם שגם את רצון האויב בשלום יש להעמיד במבחן מחיר השלום, ושפשרה טריטוריאלית איננה ויתור של צד אחד בלבד על שטח). על-רקע זה עוסקות ממשלות ישראל בבעיה הפלשתינית במקום בבעיה היהודית, ב"זכות" השיבה הערבית במקום בעליית יהודים ארצה ובמניעת ירידה.
לא מיותר להדגיש: האתרוגית החדשה של מפלגות השמאל, ציפורה לבני, מובילה בנושא זה של קידום הכנסתם של פליטים ערביים לארץ ישראל ובאי-הבנת המציאות (ע"ע החלטת האו"ם 1701 לסיום המלחמה השנייה בלבנון, שעד היום לבני רואה בה הישג, למרות שההחלטה מאפשרת התחמשות בלתי מוגבלת של חיזבאללה). מי שתמכה בפשע גירוש היהודים מבתיהם בארצם ומי שאינה מבינה את המציאות המזרח-תיכונית אינה נקייה, אינה אמינה, ואינה ראויה לעמוד בראש ממשלת ישראל.
במרכז - בליכוד - אין בחירה חד-משמעית בחזון הציוני. הראיה: נתניהו מתחמק מלהכריז כבר היום, בקולו, מול המצלמות והמיקרופונים, שכל הסכם (מדף, מסגרת וכו') שיוסכם עליו בין אולמרט-לבני-ברק לבין רשות הטרור הפלשתינית לא יחייב אותו. גם שחקני הרכש החדשים של הליכוד מעידים על הכיוון המועדף על הליכוד, מפלגת המרכז.
וכרגיל, הבעיה החמורה ביותר מצויה בימין. אחוז ההצבעה (62%) הנמוך בבחירות 2006 נבע ככל הנראה מכך שלבוחרים פוטנציאליים רבים לא הייתה כתובת להצבעה: הליכוד פנה יותר מדי למרכז או שהיו טענות קשות - מוצדקות או לא - כלפי נתניהו; ליברמן תמך ותומך בדרכו בהקמת מדינה פלשתינית; האיחוד הלאומי-מפד"ל ויתר ביודעין - וממשיך לעשות זאת גם היום - על קולותיהם של רבבות חילוניים כתומים שהתקשו להצביע עבור רשימה שחזותה, אופיה ושפתה אינם תואמים את אורח חייו, למרות השותפות לדרך הציונית.
הייאוש מסוכן
למרות הייאוש מן הפוליטיקאים שהוציאו שם רע למשטר הדמוקרטי והפרלמנטרי, הייאוש ממשטר זה הוא מסוכן. הניסיון האנושי מלמד שמשטר זה, על אף מגרעותיו ומגבלותיו, עדיף על משטרים אחרים. גם הייאוש הגורף מחברי הכנסת באשר הם מהווה הכללה שגויה. מי שנזהר מהכללה ימצא ביניהם ישרי דרך, שטובת המדינה והחברה לנגד עיניהם, ולא כיסאם וכיסם. את אלה יש לחזק ולצרף אליהם בבחירות הקרובות עוד אנשים כמותם. הסתגרותם של בוחרים פוטנציאליים בבתיהם והינזרותם ממעורבות פוליטית אינן התשובות לחיפוש מפלגה אמינה בישראל. התשובה והתקווה הן דווקא התעוררות, מעורבות ותמיכה בכוחות הציוניים ההגונים והנאמנים. יש כאלה, ולכן אסור לאבד את התקווה.
