שלוש ההחמצות של השר דיכטר

קבלו ציטוט: "חרא עליהם, שישרפו. אני לא זונה שפותחת רגליים ומחכה שיבואו אליי ככה. יש לי תשלום על זה שאני פותח רגליים. אתה יודע, אני מומחה לחרדים האלה. אני אזיין את האימ-אימא שלהם" (תנ"צ ניסו שחם חושף את מקור עוצמתו המקצועי בפני נצ"מ רוני אוחנה, במצור על כפר מימון, 10.7.05).

שנתיים אחרי הונחה על שולחנו של השר דיכטר בקשה לקידום התנ"צ הקשוח. חתום על הבקשה המפכ"ל דודי כהן. הבקשה אושרה, וניסו שחם קודם למגינת לבם של רבים מאזרחי ישראל. הייתה לשר דיכטר הזדמנות פז להעביר מסר של משטרה אחרת, והוא החמיץ אותה. היה חייב לדחות את הבקשה, ולנמק את הדחייה במילים: במשטרה שאני מופקד עליה, דיבורים כאלה כלפי אזרחים, הם סוף הקריירה.

זאת הזדמנות להזכיר, שבגין התבטאות גסה ואלימה פחות, נגד ערבים, היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, פסל את מינויו של יואל לביא, מלעמוד בראשות "מינהל מקרקעי ישראל". מנקודת מבטם של מקבלי השירות, קידומו של הקצין ניסו שחם, מחליש את אמון הציבור במשטרה.

החמצה שנייה של השר דיכטר, היא ההסכמה שבשתיקה להתעללות של המפכ"ל דודי כהן, בחושף השחיתות המצטיין סנ"צ אפרים ("קרמשניט") ארליך. למי ששכח: קרמשניט הוא זה שחשף את "פרשת פריניאן", שנבדקה ע"י ועדת זיילר, שהמליצה למפכ"ל קראדי לחפש אתונות בחוץ (והוא מצא מלוכה). השר היה צריך להכריז בטקס מיוחד ומתוקשר על הקצין ארליך, כעל יקיר המשטרה, עם כל מה שמשתמע מכך.

הטקס, ההכרזה ולחיצת היד המתוקשרת, יש בהם אמירה: במשטרה שאני מופקד עליה, שחיתות תתקל אצלי באפס סבלנות. גם כאן כמה מצער, ויש שיגידו לא מפתיע, השר דיכטר החמיץ. בהפוך על הפוך ניתן לומר, שדודי כהן חייב את משרתו, לקצין ארליך. במקום שיכיר לו תודה כפולה - גם פרטית, וגם ציבורית - הוא מתנכל לו.

ניסיון הנפל למנות למפכ"ל את יעקב גנות בטרם יקבל חוות דעת משפטית, לא היה החמצה של דיכטר, אלא סוג של התנהלות יהירה, מגושמת ומרושלת. הזובור שעבר בגין המינוי התמוה הזה, היה צריך לחדד את החושים שלו. שתי ההחמצות הראשונות, וההחמצה השלישית שלו בפרשת בר-לב מוכיחות שהאיש לא למד כלום.

מאבקי אגו

מאבקי אגו, הם לא המצאה של בכירי המשטרה. יש אותם גם בצמרת צה"ל, בפוליטיקה, באקדמיה, בביהמ"ש העליון ואפילו בקרב האליטה הדתית. פרשנים אומרים לנו, שמפכ"ל המשטרה רצה בסה"כ לסלק ניצב מצטיין שהאפיל עליו. מנתונים סטטיסטיים הציבור למד שניצב בר-לב, הוריד את הפשיעה במחוז הדרום. במערכת הישגית, הצטיינות מהווה תעודת ביטוח וקריטריון קידום.

לא אצלנו. מן המפורסמות הוא שבצמרת המדינה, הבכירים מטפסים בזכות קריטריון של "נאמנות" לממנים. מדובר בתרבות מינויים לקויה שתוצאות מלחמת לבנון השנייה היו בבחינת נורה אדומה. הכאסח בין המפכ"ל למפקד המחוז מוכיח, שבמדינה שיש בה תרבות מינויים לקויה, הצטיינות עלולה להתברר כמכשלה.

נמסר שבשבוע שעבר נפגשו מפכ"ל המשטרה ומפקד המחוז לשיחה בארבע עיניים. על תוכן הפגישה יצאו שתי גרסאות סותרות. דודי כהן מסר את גרסתו בראיון לרזי ברקאי (גל"צ), ומקורבי מפקד המחוז הגיבו במילים "המפכ"ל משקר". משהחריפה הפרשה, אנחנו קוראים בעיתון שניצב בר-לב מוכן להיבדק בפוליגרף.

הבדלי הגרסאות היו ההזדמנות של השר דיכטר. אילו ניחן בשכל ישר ומנהיגות, היה חייב להקים ועדה שתחקור מי מבין השניים משקר. דקה אחרי פרסום הדוח, השר היה צריך לסלק מהמשטרה את מי שהוועדה קבעה אותו כשקרן. במקום זה שמענו שטויות על מרות והיררכיה בארגון. שוב חזינו בניצחון התפל את העיקר.

אבי דיכטר הוא אכזבה טוטאלית. אחד מיועציו אמר לו שאם יחזור על המנטרה "פוליטיקה אחרת", ומהמטה שלו תצא הידיעה על העדפותיו הקולינאריות (שווארמה), אנחנו נזהה אצלו איכויות שאין לו. התמודדותו על ראשות הממשלה מטעם קדימה, יותר מאשר היא מעידה עליו, היא מעידה עלינו.