למה הם נעלבים?

שישים שנה, ועדיין יש פערים בין אשכנזים למזרחיים. וכשאני אומר פערים, אני מתכוון בעיקר להישגים של תלמידי בי"ס יסודי, מה שמבטיח את הארכת הפער העדתי לעוד כמה עשרות שנים. ברור שהפער הזה מחליש את החברה, וצמצומו חשוב. מהסיבה הזאת, הייתה לי בעבר נטייה קלה להעדיף פוליטיקאי מזרחי על אחיו האשכנזי (לא בתפקיד ראש הממשלה). העדפה קלה שביני לבין עצמי כיניתי "העדפה מתקנת".

על המזרחיים של מפא"י אין טעם להכביד מילים, מפני שהם נדרשו בטרם מונו לתפקידים נחשקים לעמוד במבחן "הזנב הרוטט", כל אימת שהאדום האורגינל חלף במסדרון. "תמי" שבקה חיים עוד בטרם נגמלה מהחיתולים, ועל שס, אני לא רוצה להרחיב מפני שהיא מפלגה סקטוריאלית.

דוד לוי היה הראשון שהגיע לעוצמה פוליטית בזכות תמיכה אמיתית של השטח. למרות שפה ושם - כדרכם של פוליטיקאים - ניסו להערים קשיים בדרכו אל הצמרת, הוא הצליח להגיע בזיגזג מרשים, עד לתיק החוץ הנחשק (בממשלות שמיר, נתניהו וברק). מעין דאגה לחלשים ממעוף הציפור.

הכמעט תיקו בין גוש הימין לגוש השמאל בתקופת נתניהו, נתן ללוי תחושת פופאי. צורת הדיבור שלו עם ראש הממשלה, זיכתה אותו בכותרות אוהדות בתקשורת. הוא התנפח, ודרש מנתניהו את תיק האוצר. משנתקל בסירוב פרש מהקואליציה (עם "גשר" שמעולם לא העמידה עצמה למבחן הבוחר), הצטרף לישראל-אחת של ברק, ומשם התדרדר מעמדו עד שמה שנשאר מהמנהיג הפומפוזי זה "בדיחות לוי".

לאיציק מרדכי הייתה הזדמנות ללמוד את הלקח, אלא שגם הוא הלך שבי אחרי מסיתים שדחפו אותו לשרוף את הבית תמורת חיבוק. "אתה תהיה ראש הממשלה הבא", הבטיחו לו, והוא האמין. אני זוכר כנס של פעילי ליכוד שהזמין את מרדכי בטרם פרש בעקבות הנסיכים. על הבמה שלט גדול עם הכיתוב: "איציק, אוהבים אותך", ומול המיקרופון הם עלו אחד אחד והתחננו: "איציק, אל תעזוב".

אלא שהאהבה המזוייפת שזכה לקבל מהנסיכים וכמה עיתונאים שונאי נתניהו, גרמה לו לעשות את הטעות. הוא עזב, לכלך חופשי, ויצא להרפתקה פוליטית חדשה, שבשיאה הוא קרא בעיתון ציטוט מפיה של המתלוננת: "איציק, תסתכל לי בעיניים". הרשעה בעבירת מין סיימה את הקריירה הפוליטית של גיבור פרשת "קו-300".

ולהבדיל מלוי ומרדכי, מנהיג הפלנגות מדרום צרפת, עמיר פרץ. תשעה מיליארד שקלים עלו למשק הישראלי השביתות שהנהיג בטרם ניצח את הסוכן הראשי של אוסלו, בהתמודדות על הנהגת העבודה. ניצחונו שינה את סדר היום. ישראל גילתה לפתע שיש בעיות חברתיות שמחייבות התייחסות. עניי המדינה הסתכלו על השפם, וראו משיח.

הוא רצה להיות שר האוצר, אלא שאולמרט רצה את המיליארדים שהשאיר ביבי, קרוב אליו, והפקיד את האוצר בידיים המיומנות של הירשזון. פרץ קיבל הצעה שלא יכול היה לסרב לה. בדמיונו, ראה את עצמו צועד על שטיח אדום בקריה, כשתזמורת צה"ל מלווה אותו בצעידתו, כשלובשי מדים עומדים בדום מתוח שעה שהוא חולף על פניהם. ההרהור הזה הביא לו סוטול מזוקק. והעניים מה? הם שיחכו, עד שאני מחדיר לקודקודו של נסראללה את השם שלי. שלא יישכח. נסראללה לא שכח. גם וינוגרד.

עכשיו סילבן שלום. אחרי שביבי שריין לו את המקום השני בבחירות הקודמות, הוא היה בטוח שזה רשום בטאבו על שמו. פתאום המתפקדים "זורקים" אותו למקום השביעי. איזה באסה: אחרי הבחירות, ביבי עלול להחזיר את "המשרד לפיתוח אזורי", וג'ודי עושה לו חור בראש, שהיא רוצה להצטלם עם מדונה. סילבן זה לא פרס - הוא לא יעמוד בזה. מה עושים? מפיצים את השמועה הנכונה, ומשחקים ברוגז.

צופי הטלוויזיה שהמתינו בליל הפריימריז עד ארבע בבוקר, שמעו את ארנון מאיר אומר שסילבן שלום החליט לא להגיע. נזכרתי בדוד לוי. למה, שאלתי את עצמי, למה לעזאזל הם נעלבים? תשובה לא הייתה לי, אבל תקווה כן: הלוואי ומשה כחלון שונה...