נתבשרנו על התפטרות המחאה של מנכ"ל הביטוח הלאומי, פרופ' יוחנן שטסמן, המותח במכתבו ביקורת נוקבת על מדיניות הקיצוצים הממשלתית "אשר מביאה קשישים, נכים וילדים לחרפת רעב", ומסיים: "אינני יכול עוד להיות שלם עם מצפוני תוך ביצוע מדיניות חברתית כלכלית שאינני מאמין בה ואינני מסכים עימה. הכרה זו מחייבת אותי להסיק מסקנות אישיות".
ניתן היה לצפות, כי התפטרות זו תסוקר בכלי התקשורת באהדה רבה. הנה קם אדם עוזב משרה רמה ומתפטר בשל סיבות מצפוניות. אך לא כך היה. עיתון הצופה למשל, תלה את התפטרותו של שטסמן ב.. סירוב האוצר לתקצב תוספת סמנכ"לים בביטוח הלאומי. הצופה אינו מתייחס כלל לנימוקים במכתב ההתפטרות, אלא מעלה בוקי סריקי, כאילו מניעים פרסונליים פנים-משרדיים הם שהכריעו את הכף, כל זאת על-מנת לעמעם את הביקורת נגד השר הממונה - שר העבודה והרווחה, מר זבולון אורלב.
בעיתונים אחרים צוטטו בהרחבה פקידי האוצר, המתבטאים בזלזול ובהתנשאות: "אדם שהשתכר 60,000 ש"ח בחודש לא ילמד אותנו מהי דאגה לעניים". וכמה אם כן, משתכרים פקידי האוצר? מהו רף המשכורת הקובע את זכותו של אדם להביע עמדות ערכיות? זאת לא פירשו. האם יסכימו ללמוד למשל מויקי כנפו? הרי בה אין לתלות חסרון זה.
אכן, דברים אלו משקפים את גישתם של רבים ממקבלי ההחלטות במדינת ישראל, העורכים בתחומים רבים "ניסויים בבני אדם", בהשמיעם טיעונים דמגוגיים זרים למהות העניינים.
כאשר נבחרינו נוהגים בפזרנות, אינם מאחדים רשויות מפחד חברי מרכז ומשקיעים הון בתיאטראות ושעשועים, מהו הצידוק מוסרי למנוע אוכל מ-135,000 ילדים נוספים.
הסיסמא "קיצבה שווה לכל ילד" - מיקסם שווא
לקראת הבחירות, יצאו מפלגות העבודה, שינוי והמפד"ל בסיסמה "קיצבה שווה לכל ילד" כאנטי-תזה לחוק הלפרט. אכן, סיסמא יפה, אבל כשמחברים אותה למציאות הכואבת מתגלה שזו סיסמת-שווא של קופירייטרים ערלי לב. הרי כדי להצדיק מתן קיצבה שווה לכל ילד, צריך קודם כל "קיצבה", היינו סכום שמכסה את ההוצאה המינימלית של ילד למזון וביגוד וכד'. האם מאן דהוא סבור ש-144 ש"ח לחודש לילד, מכסים משהו מהעלויות? הלא מדובר ב-4.8 ש"ח ליום, שהם עלות הנסיעה של הילד לבית הספר. אם כן, מדובר בעורבא פרח, "אין קיצבה בשווה לכל ילד".
על המדינה לדאוג לקיום מינימלי
חובת המדינה לדאוג לכבוד אנושי, ובכלל זה למינימום של קיום של אזרחיה, עוגנה בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, לאורו מגן בית המשפט העליון על זכויות האזרח, כמו שיוויון וחופש ביטוי. האם לא נגן על זכות האזרח לקיום מינימלי? אכן, בעתירות שונות בענייני תקציב, השיבה המדינה לבג"צ כי המדינה דואגת לקיום המינימלי של אזרחיה באמצעות תשלומי הביטוח הלאומי. לדעתנו, לאחר הקיצוצים שנעשו לאחרונה, הן בקצבאות הבטחת הכנסה ובעיקר בקצבאות הילדים, לא תתקבל טענה זו של המדינה.
נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, קבע: "כבוד האדם מניח מינימום של קיום אנושי. אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו נפגע. אדם הרעב ללחם, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע... ניתן להסיק מכבוד האדם את הזכות לסיפוק צרכים בסיסיים לקיום האנושי".
ובנוסף: "הרטוריקה של זכויות אדם צריכה להיות מכוסה במציאות המעמידה זכויות אלו בראש סולם העדיפויות הלאומי. הגנה על זכויות אדם עולה כסף, וחברה המכבדת זכויות אדם צריכה להיות נכונה לשאת במעמסה הכספית. נוחות מינהלית או חיסכון כספי אינם, לכשעצמם, יעדים חברתיים המצדיקים הגבלה או פגיעה בזכות אדם".
הביטוח הלאומי: הקיצוץ יוסיף 135 אלף ילדים למעגל העוני
ענייננו, בין היתר, באלפי אנשים קשי-יום המנסים להתפרנס מעבודתם ומשתכרים שכר מינימום ופוגשים בביתם 12 פיות להאכיל, ואין בידם להושיע. קצבאות הילדים הם התשלום היחידי שמתחשב בגודל המשפחה, להבדיל מקצבאות אחרות, המשתלמות פר-משפחה ללא תלות בגודלה (מעל 2 ילדים). באופן זה, מהוות הן השלמת הכנסה עבור המשפחות המבורכות בילדים.
ב"ה אין במדינה עוני במימדים של עולם שלישי אבל בהחלט יש ילדים שאינם אוכלים כלל מנה בשרית, יש ילדים שמדלגים ארוחה, יש שמדלגים על שתיים, יש שלא זוכים כלל למנה חמה. "דילוגי" ארוחות באופן קבוע, מבחינתי עונות להגדרת "רעב". ילד כזה אינו מסוגל להתמיד בלימודיו ומפתח דימוי עצמי נמוך, הגורם לו להידחף אל שולי החברה וחלילה אף להתחברות לגורמים שליליים ולפשע.
__________________
הכותב הוא יו"ר "התנועה להגינות שלטונית", להטמעת הגינות יושרה ומינהל תקין בגופים ציבוריים
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
