אהל נשים

בשולי בנייני האבן המורמים, הזקופים, עטורי צמחיה המטפסת בתחינה לזקיפותם, מונחים להם האוהלים - אוהלי הנשים.

שם, מקדמת ימי העולם, נחה לה טומאתה של האישה בעיניים גבריות, פטריאכליות, הקובעות ללא מצמוץ גורלות נשיים מבלי לבוא עימן במגע עין, במגע יד, במגע לב, מפאת טומאתן. דמה, הוא דם פחות בערכיו האנושיים, הוא דם שמפריש עימו חודש בחודשו שרידים עלומים של מי שיכלו להיות עוד גברים כמוהם, עוד נשים כמוהן. זהו סוד שהיא נוצרת עימה ושאינו בר מגע, זהו סוד שהיא מודרת בגללו מעולמם של בעלי הזכות לחיים.

הפחד הגדול שלהם הוא שגורם בסופה של שרשרת התהליכים הסבוכה הזו, לאמהות במשפחות חד הוריות לשוב לאוהל הנשים התנ"כי. לגברים אין בו זכות מעבר והעולם והבלתי ידוע מקבל מימדים מיסטיים שנראים להם כמו אמת: האשה המנודה, זו שבאהל, היא מכשפה, היא טפילית, היא חיה על חשבוננו. זו שבעבר שוסף גרונה, ולאחר מכן הועלתה אל המוקד, ומאוחר יותר נכלאה בארבע אמות חדריו של בעל(י)ה, כלואה היום במאסר עולמים של עוני מרוד כשסביבה דואגים סוהריה בעמלנות מפתיעה לחיזוקם המתמיד של הסורגים. הגדר שהם מקימים במקומות אחרים, חזקה מאלף מילים שנוכל לומר על השיטה, על הדרך.

אין לה - לשוכנת האהל - קול בשיח הזה, כי היא מודרת ממנו. היא מנודה - כאילו משום דם ויסתה או משום מצבה המשפחתי - אולם באמת היא מנודה ממרכז השיח הזה כדי שתבונתה לא תתפוס בו מקום. יש לו שיטה, לשיח, של שימור עצמי רב דורי. יש לו שיטה של שימור עצמי באמצעות סוכנים - וגם סוכנות....לכן כולנו מודרות ממנו, במניפולציה שאנחנו לוקחות בה חלק.

בתוך האהל, צומחים עולמות. הכח הנשי מוצא בו את דרכיו ליצירת אחווה - אחוות מדוכאות. כמימים-ימימה, מתנהלות אינספור שיחות קטנות, מגע עין ויד, מגעי לב בלב, כל מה שלא יכול להתקיים מול הפאלוס הענקי של משרדי האוצר שלידם. הן חיות באוהל, מדממות מדם ליבן ודם ויסתן, מנודות בנידתן, רוחשות חיים מלאים ועשירים שאבירי הפטריאכליה אינם יכולים לגעת בהם.

הם, בחולשתם המפוחדת, מגבירים את הלחץ מול הבלתי נודע. הנשים הללו רעבות תמיד, עשירות תמיד בתבונת ליבן וביכולת המופלאה שלהן לייצר חיים במקומות שאותם חרקים רוחשים במסדרונות הממשל מייצרים רק מוות. האומץ המופלא שלהן, לייצר עולם באהלים חבוטים למרגלות הבניין העומד בזקיפותו מעליהן, אינו מגיע לאוזני שוכני הבניין. גם אנחות הרעב והבכי החנוק בלילות אינו מגיע לאזניהם. הם רוחשים, יש להם רעש משלהם, זמזום תמידי של הוכחת היכולת שאיננה. הם נראים לנו, מלמטה, כמי שעושים את מיטב מאמציהם למצוא חלופה ללהבות המוקד העתיקות, מן טריבונל של ימי הביניים החשוכים ששיכפל את עצמו לשפתה של המודרנה - תקציב המדינה.

ואכן, הם משוכפלים. מי ששכפל אותם הן אותן נשים, שבידיהם העוצמה הפנימית המופלאה של יצירת חיים גם במקום שאלו ממיתים אותם. בל נא נשכח זאת. הם והן מצויים ומצויות סביבנו בכל מקום.

השיטו נא את העין כאן, בגלריה - יש נשים? יש גברים? זה אומר שיש כאן נידה, אהל, פטריאכליה, הדרה סמויה ושיטתית גם אם אנחנו לא רואות אותה. הנשים באהל הן אנחנו, כולנו. פאלוס האבן מייצג אותם, כולם.

לא נשכח שהן מייצגות אותנו, לכן - גם כשהשפה המשובחת של זקיפי האבן בירושלים, אלו שחוסמים את נוף השמיים בפני שוכנות האוהלים, עושה מאמץ מיוזע ונוטף לשכנע אותנו אחרת.

חנה בית הלחמי.
------------------------------

אהלי הנשים של אז ושל היום הם גם ה"חדר משלך" שלהן, רק שבאהל - בניגוד לחדר - שוררת אחוות הנשים וכוחן. "סיפורן" של הנשים, שנעלם בפאלוס ההיסטוריה, שוחזר והועצם במאהל של המאה העשרים ואחת.

מדובר בקריאה חתרנית על המקום שהוכנסו בו נשים מחד והשתחררו ממנו מאידך. כמו שניתן להיות מדוכאת ומשוחררת בתוך כבליו של הדיכוי.

אלה קנר, פמיניסטית דתייה.

-------
הטקסט "אהל נשים" נכתב עבור האמניות ליאן סילברמן וענת שומכר, שמציגות כעת בגלריה "סלון מזל" בתל אביב עבודת תיעוד בוידאו וסטילס, למאבקן של האמהות למשפחות חד הוריות בירושלים. ביום ג' ה-30 בספטמבר, ב-20:00 בערב, יתקיים רב שיח בגלריה. לכבודן (הנאבקות והאמניות) ולמעננו כולנו. ושנזכה לשנה טובה יותר.

(פורסם לראשונה ב- www.haderech.co.il)