האנומליה של הפוליטיקה בישראל

בבחירות 2009 הציגה עצמה מפלגת קדימה כמפלגת המרכז. ראש המפלגה לבני שידרה מסר של שמאל, והצליחה לשאוב את הבוחרים מהשמאל לטובת מפלגה שמרבית מועמדיה לכנסת אנשי ליכוד לשעבר - זו האנומליה של הפוליטיקה הישראלית.

בפועל, אין בישראל היום מפלגת מרכז אמיתית שמסוגלת למשוך קולות בוחרים מימין ומשמאל.

ציפי לבני עברה דרך ארוכה, יחד עם אריאל שרון, מהימין הרדיקלי לנכונות לוויתור על שטחים תמורת הסכם שלום או אפילו תמורת שקט יחסי. מכס השלטון הבינו שניהם שחלום ארץ ישראל השלמה הוא רק חלום של אידיאליסטים ולא של מי שמושכות השלטון בידיו. כדברי שרון עצמו, מה שרואים מכאן לא רואים משם. בניגוד ללבני ולשרון, נתניהו משך ימינה, כל כך ימינה ששרון נאלץ להקים את קדימה יחד עם ציפי לבני והליכוד התפצל לשתי מפלגות ואיבד את השלטון.

קדימה ב"נהפוך הוא"

האנומליה של הפוליטיקה הישראלית מוכיחה כי דווקא בזכות מדיניות ימנית ולוחמנית של השמאל בראשות קדימה והעבודה הצליח נתניהו בבחירות האחרונות לשקם את הליכוד ולהגדילו משנים-עשר חברי כנסת לעשרים ושבעה, בהציגו את מלחמות ממשלת אולמרט בלבנון ובעזה כמדיניות של הליכוד ולא של קדימה.

ייעודה העיקרי של קדימה להוות מפלגת מרכז שתשבור את האיזון הבעייתי בין שמאל וימין בכך שתמשוך אליה בוחרים מימין ומשמאל לא צלח. הימין התחזק השמאל נשאב לקדימה.

בהסתירה את רשימתה המורכבת מגרעין קשה של חברי ליכוד לשעבר ובשדרה מסרים של שמאל, הצליחה ציפי לבני להרוס את מפלגות השמאל ולא הצליחה למשוך אליה בוחרים מהימין.

באופן פרדוקסלי, למעשה, בלי שום אידיאולוגיה של מפלגת מרכז, הצליחה לבני לשכנע את מצביעי השמאל וביניהם אף מהגרעין הקשה של מרצ והעבודה, להצביע למפלגה שהמסר המרכזי שלה הוא "רק לא ביבי". התוצאה העגומה ידועה, קיבלנו דווקא את ביבי, ומפלגות השמאל, העבודה ומרצ, איבדו את בוחריהן.

רק לא ביבי

בבחירות 2003 הצליחה מפלגת שינוי להיות מה שקדימה נכשלה בו, להוות מפלגת מרכז אמיתית ולמשוך בוחרים הן מימין והן משמאל. הסיבה לכך היא שהמסר שמפלגת שינוי הובילה לא היה מדיני אלא מסר אזרחי - נושאים כמו שוויון בחלוקת הנטל, נישואין אזרחיים, דאגה למעמד הביניים וכדומה. הנושא המדיני הועם במתכוון ובקרב סיעת שינוי בכנסת ניתן היה למצוא ימניים מוצהרים ושמאלנים ידועים.

בבחירות 2009 לבני ויועצי התקשורת שלה חידדו דווקא את המסר המדיני. במצב כזה, אין מרכז אלא רק ימין או שמאל.

בשל רצונם העז להיבחר שוב שתקו הליכודניקים שבקדימה. לבני דיברה בשמם על מו"מ לשלום וחיסול החמאס, מו"מ לשלום הוא תמיד נשמע יפה ונאור ואין בו בלאו הכי תוחלת, ואילו חיסול החמאס נשמע ימני לתפארת.

כאשר המסר המוצהר הוא - "רק לא ביבי" גם מופז, בר-און ובאום יכולים לשאת אותו, ומאידך גם בוחרי ברק וזהבה גלאון יכולים לחיות איתו.

הגיע זמן שינוי

אז מה יצא לנו מכל זה? מפלגה שמתיימרת להיות מרכז התחפשה לשמאל, הבוחרים מהשמאל הצביעו למפלגה שנבחריה ברובם ימנים ולבסוף קיבלנו כולנו את ביבי שרוצה להרכיב ממשלה ימנית קיצונית עוד יותר. הללויה.

אז אם חפצי חיים אנו במדינה מתוקנת דמוקרטית ויהודית, אנחנו הבוחרים חייבים להחזיר את סדר היום האזרחי לפוליטיקה הישראלית. חייבים לבנות מחדש את הבסיס הערכי של החברה הישראלית לפיו כולם נושאים באופן שווה בנטל קיום המדינה, ולכולם, כן לכולם, זכויות שוות כאזרחי המדינה. כדי שזה יקרה בוחרי שינוי לשעבר בפרט, וישראלים שאכפת להם מהמדינה בכלל, צריכים לעשות מעשה ולהחזיר את השפיות, הסדר וההיגיון למערכת הפוליטית הישראלית.