המצב הכלכלי והפיננסי בעולם מכניס את כולם ללחץ כולל הקברניטים הכלכליים בישראל ובעולם כולו. ממרומי המגדלים המפוארים בהם כולנו יושבים ניתן לראות בבירור כיצד נופלות המניות ושאר המוצרים הפיננסים שפעם נחשבו כלחמניות חמות וטריות, והיום נחשבים כ"מוצרים רעילים" שכל העולם מחפש היכן לקבור אותם עמוק ככל שניתן.
ממרומי המגדל ניתן לראות 2 דברים מעניינים השזורים אחד בשני. הראשון, כפי שכבר הזכרתי, זה העומק אליו יכולה הכלכלה לשקוע - ואין כמו מגדל גבוה על-מנת לזהות עד כמה ניתן ליפול. השני, שהוא הרבה יותר חשוב, זה את האופק הרחוק. באופק הרחוק הניבט מהחלון במגדל הגבוה ניתן לזהות בבירור את סופו של המשבר הכלכלי-פיננסי הפוקד את העולם. באופק הרחוק ניתן לזהות כיצד עולם כמנהגו נוהג ומעגלי הכלכלה העולמיים נעים אט אט, בדומה להיסטוריה האנושית. כמובן שאם מדובר בסוג של אפוקליפסה, כמו שחלק מהאנשים מאמינים, אז שום סוג של אופק לא רלוונטי וגם הפיקדון בבנק, בו ניתן "להרוויח" היום סביב חצי אחוז שנתי, יטבע בים האפוקליפטי.
בכל מגדל שמכבד את עצמו ישנו חניון. אי שם בתחתית הבניין יש חניון - עמוק עמוק באדמה. שם למטה נמצאים המפסידים הגדולים בשווקים הפיננסים. ממקום מושבם בתחתית החניון אינם רואים ההמונים את האופק הניבט ממרום המגדל. בתחתית החניון "מתגוררים" המוני אדם שקנו בשווקים הפיננסים מכל הבא ליד - נדל"ן, ביוטכנולוגיה, בנקים, סטארט-אפים וחברות נטולות עסקים אמיתיים שהבטיחו חלומות מיני חלומות. גם דרי מרום המגדל קנו את אותם מוצרים אלא שההמונים הנמצאים בתחתית החניון "זכו" לאבד חלק ניכר מהונם במהלך ההתרסקות הכלכלית-פיננסית ובזכות כך הם "ייזכו" להיכלל במסגרת המשפט המפורסם ביותר בהיסטוריה הפיננסית "פראיירים לא מתים, רק מתחלפים". להמונים אין חלון דרכו יוכלו לראות את האופק ומתחת לרגליהם הם יכולים להרגיש את הרטט המגיע מהמרתף בו מתגודדים כל נפגעי המשבר שבורסה וניירות ערך לא מוכר ללקסיקון המילולי שלהם - אלו אותם מפוטרים שעבדו במפעלים שמניותיהם ירדו בבורסה וגררו את דרי תחתית החניון.
אין מסקנה חותכת. דרך העולם נמצאת אי שם באמצע, וההמונים נוטים להתעלם ממנה כל פעם מחדש. הרי בגל הגאות הבא יגיעו המונים אחרים שישקיעו שוב בסוגי ניירות ערך שייפלו ויגררו איתם את המשקיעים, ואז, בסך-הכל, הפראיירים יתחלפו.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
