לא רוקד על הדם, אבל שמח לאידו

השנה: 1981. אני חייל בסדיר. מש"ק קשר באוגדת מילואים מטכ"לית, אוגדה 611 היה שמה אז. ברזומה שלה: חציית התעלה במלחמת יום הכיפורים בפיקודו של אריק שרון.

השנה: 1981. מערכת בחירות סוערת לכנסת. בעוד הליכוד מגייס לטובתו את ההפצצה בעירק, שם השמידו טייסנו את אוסיראק ("תמוז בלהבות"), המערך מגייס לשורותיו "פצצה מהלכת" בדמות הבדרן הלא כל כך מצחיק, דודו טופז.

מערכת הבחירות מתחממת לקראת הפינאלה: עצרות מפוצצות תרתי משמע. ימין שעושה שלום נגד שמאל שמעולם לא הצליח להביא שלום, לפחות עד אז. המתח העדתי אומנם עדיין קיים, אבל לא בולט בשטח, בעיקר לאחר שב-1977 נבחר לראשות הממשלה מנחם בגין "המרוקאי". הוויכוחים בכל מקום ופינה מתלהטים. למעט מקרים יוצאי דופן, התמונה מאוד ברורה: מזרחים-ליכודניקים נגד אשכנזים-מערכניקים. היוצאי דופן הם אני ושכמותי: מזרחים גאים - באוכל, בתרבות, במוזיקה - שמצביעים עבור המערך או "רצ" או של"י, כי נמאס להם לראות שני עמים מתקוטטים על פיסת אדמה, במקום לחלק אותה ולחיות בשלום ובאחווה.

כיכר מלכי ישראל, היום כיכר רבין. דודו טופז עולה לבמה ולעיני עשרות אלפים פורס את משנתו החולנית: "הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות".

סוף מחזה: בגין זוכה בקדנציה נוספת, מפנה את סיני, יוצא למלחמת לבנון הראשונה, פורש בקול ענות חלושה, מסתגר בביתו - והשאר היסטוריה.

כבר אמרו חז"ל כי "כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים". ואנחנו עמך ישראל מרבים לרחם על אכזרים.

אדון הסליחות

אינני יודע אם דודו טופז עשה את מה שמיוחס לו, גם אם הודה, כי רק בית המשפט הוא הסמכות לקבוע נחרצות לכאן או לכאן.

אני רק יודע שאנחנו, כלומר עם ישראל, סלחנו לו ב-1981 כאשר הוא העליב מחצית מהעם, תוך שימוש בביטויים גזעניים מבית מדרשו של יוזף גבלס, וסליחה על האנלוגיה;

סלחנו לו גם כאשר אמר בראיון עיתונאי כי הוא לא אוהב, בלשון המעטה, מזרחיים, כי בילדותו איש מזרחי כדבריו היכה אותו בנוכחות אביו (או להפך);

סלחנו לו כאשר הוא נישא פעמיים לאישה ממוצא מזרחי (מהראשונה הוא רק עשה ילד) והשתמש בנישואין אלו ל"רהביליטציה" של עצמו: "אני לא גזען, עובדה ששלושת ילדיי הם חצי מזרחיים" הוא נהג לומר. בדיוק כמו ההוא, שאוכל ערבים לארוחת בוקר, אבל מצטדק שהגנן שלו מג'נין...;

סלחנו לו גם כאשר היכה את מבקר הקולנוע של מעריב, מאיר שניצר, שבר את משקפיו ועלב בו, תוך שאנחנו מתעלמים מהפן האלים החבוי בו;

סלחנו לו גם כאשר הואשם בהטרדה מינית והפך את האשמות נגדו לבדיחה לא מצחיקה במיוחד;

סלחנו לו גם כאשר הביא לאולפן את צ'יצ'ולינה עם הנחש;

סלחנו לו גם כאשר נשך את זרועה של השחקנית הארגנטינאית נטליה אוריירו;

סלחנו לו גם כאשר דיבר שטויות, פלט איומים מרומזים, התייחס לעם ישראל כאל מסכנים ומה לא?

כאלה אנחנו - סלחנים בני סלחנים. בעיקר כלפי אלה שלעולם לא ישתנו: הם יהיו דרעקים לאורך כל הדרך. וכזה הוא דודו טופז.

אז עכשיו זה בון-טון לרקוד על הדם. אבל לא אני. אני בסך-הכל שמח לאידו, של מי שכינה אותי ושכמותי (מזרחי, לא ליכודניק) צ'חצ'ח וש"ג, והוא? הוא כנראה עשה את המילואים שלו, כמו את הסדיר, ביחידה 1205, יחידת בידור מיוחדת במינה: מגיעים לבסיס בשעה 12, מבצעים 0 עבודה וחוזרים הביתה ב-5.

שמחה לאיד אמרתי, כן? ורק מלחשוב על כך, שמיסטר גזעני יצטרך בשנים הבאות לציית להוראותיו של איזה סוהר גרוזיני או מפקד אגף מרוקאי הלב שלי מתמלא שמחה. כי אני לא מרחם על אכזרים.

ומשהו אישי לסיום: בין השנים 2000 ל-2004 שימשתי דובר עיריית דימונה. באותן שנים יזם טופז את הקמתו של טופזלנד, מעין קניון עם מלוניות, גני שעשועים וכדומה. לצורך המיזם הוא ביקר המון בדימונה, בעיקר בלשכת ראש העירייה. שם גם היכרתי אותו יותר מקרוב ואף התוודעתי לסקסיזם ולשוביניזם שלו. באחד הימים הציגה בפניו הרל"שית של ראש העירייה את בנה החייל. טופז התבונן בה ואמר: "ציפיתי שתציגי בפניי את בתך החיילת, אבל אם אין לך כזאת אשמח לעשות לך...". ולפקידה אחרת, שכנראה זכתה אצלו פעם באיזה פרס באחת מתוכניותיו בטלוויזיה הוא אמר: "יקירתי, את תשמרי לי פינה חמה ואני אשמור לך פין חם...".

ועל כל אלה נאמר: ברוך שפטרנו מעונשו של זה.